כמובטח, להלן חלקו השני של סיכום השנה שלי בקולנוע. והפעם הסרטים שהכי אהבתי שהגיעו לבתי הקולנוע כאן אצלנו. הרשימה היא מצומצמת ביותר – רק סרטים שבאמת הלהיבו אותי ואשמח להמליץ עליהם שוב. היו כמה אחרים שקיבלו אצלי 4+ כוכבים השנה, ביניהם "הקול בראש" שאין צורך להרחיב עליו עוד, קומדיית התיכון הקלילה והכיפית "מתוייגת", "שנה קשוחה מאוד" (שלדעתי כולל את הופעתה הטובה ביותר של שחקנית בקולנוע השנה, למרות שהבנתי שאני בעמדת מיעוט) ואחרים.
עוד, אבל לא המון, כי כמו שכבר ציינתי לדעתי הנצחונות הגדולים באמת בקולנוע היו השנה בשוליים. רוב הזמן נראה שהקהל מחליט אילו סרטים ייעשו ויופצו, אבל לדעתי זה דווקא צריך להיות ההיפך – היוצרים (ובעיקר המממנים) צריכים להיות אלה שמחליטים והקהל צריך להסתגל. רק ככה הקולנוע המסחרי לא יהפוך לבדיחה מוחלטת. אולי בעתיד אוכל גם אני לתרום לשינוי מיוחל זה, אבל בינתיים כל מה שאני יכולה לעשות זה לדרג סרטים בבלוגי הנידח.
אז ללא שהיות נוספות, הנה הסרטים המעטים שעשו לי את השנה.
1 – מאמי | Mommy (קסבייה דולן)
עתה באופן רשמי – "מאמי" של העולל המוכשר קסבייה דולן היה הסרט היחידי השנה שיצא לאקרנים ונתתי לו חמישה כוכבים שלמים. זה גם הסרט היחידי שבסופו בכיתי בהיסטריה. "מאמי" הוא סיפורה של אם חד-הורית למתבגר מאוד בעייתי – זו מחליטה להוציא אותו מהמוסד שבו הוא שוהה על מנת לתת לחיים המשותפים הזדמנות נוספת. אופן הצילום האנכי של הסרט, שאמנם קצת גימיקי, אבל בשלב מסוים ניתן להבין מה הייתה המטרה שלו, וכן השימוש במוזיקה (בין השאר שימוש מעולה ב-Colorblind של הקאונטינג קרואוז אבל לא רק) הם שני אלמנטים שתופסים את הבמאי הצעיר בצורה הכי לא מעובדת שלו אך בה בעת גם יוצרים חוויה קולנועית מתוכננת היטב, מרגשת ומטלטלת. גם כשכתבתי עליו את הביקורת ב-NRG וגם עכשיו קשה לי למצוא את המילים לתאר את חוויית הצפיה בו, כנראה כי היא הייתה יותר מדי אישית בשביל שארצה להפיץ אותה ברחבי האינטרנט. למזלי רבים אחרים שיבחו את הסרט הזה במהלך השנה האחרונה ואף בסיכומי שנה אחרים, אז נותר לי רק להגיד שאם פספסתם, ממליצה בחום רב להשלים.
2 – מקס הזועם: כביש הזעם | Mad Max: Fury Road (ג'ורג' מילר)
על מד מקס כבר כתבתי לפני מספר חודשים ואני מניחה שכבר אז ידעתי שהוא יהיה ברשימות סוף השנה שלי, לא רק בגלל שרוב הסרטים שראיתי בקולנוע השנה היו די גרועים אחד אחרי השני, אלא גם בגלל שמד מקס היה באמת חוויה ויזואלית עוצמתית ואולי סרט האקשן הטוב ביותר שיצא לי לראות בשנים האחרונות, אם לא בכלל. הסאגה המדברית הלוהטת עוסקת לא במקס הזועם, כפי שרצו שנאמין, ואפילו לא בפיוריאוסה (הכוכבת האמיתית של הסרט, שרליז תרון), אלא בעיקר משחרור מהדברים שכובלים אותנו למציאות שלא ניתן לחיות בה. אני לא אומרת שמטרתו היא לעודד איזה מרד נגד המערכת, אבל חייבת להודות שבנוסף להיותו מאוד מהנה וחווייתי, מד מקס הוא גם הקצנה של העתיד הלא רחוק שלנו, ויש שיגידו גם של ההווה – וזה משהו שבהחלט מעניין לחשוב עליו.
3 – ילדות פרא | Mustang (דניז גמזה ארגובן)
לא משנה כמה במאית הסרט, דניז גמזה ארגובן, מנסה להתנגד (שלא לומר להיעלב) לשוואה של סרטה ל"חמש ילדות יפות" של סופיה קופולה, צריך להודות שמישהי פה מנסה לעבוד עלינו, או על עצמה. מי יודע. העובדה היא ש"ילדות פרא" הוא די ריפ-אוף של "חמש ילדות יפות" ועם זאת, הוא גם מעולה בפני עצמו. כאמור, הסיפור הוא סיפורן של חמש ילדות (יפות) שאחרי שהתפרעו יותר מדי בחוף הים, סבתן ודודן מחליטים שזה יהיה רעיון טוב לנעול אותן בתוך הבית לנצח ולחנך אותן להיות נשים טובות. הבנות מורדות, כל אחת בדרכה שלה, וגורלה של כל אחת שונה מזה של האחרת – כל אחת גם מרגשת בדרכה שלה. "ילדות פרא" הוא סרט נפלא בזכות עצמו, כך שהדמיון בינו לבין סרטה של קופולה עבורי דווקא רק מעיד על כך שיש מקום לעוד סרטים כמו השניים האלה.
4 – סיפור על אהבה וחושך | A Tale of Love and Darkness (נטלי פורטמן)
אני באמת לא מבינה את הסלידה מסרטה הראשון והשאפתני של נטלי פורטמן – היא הצליחה לגרום לי לאהוב עיבוד של ספר שלא הצלחתי לשרוד 50 עמודים ממנו ועשתה זאת בחן רב. הרעיון לקחת רק חלק קטן מהאוטוביוגרפיה של עמוס עוז היה צעד אסטרטגי חכם והגיוני ביותר, והשימוש של פורטמן בשפה ומציאתה בתוכה את השפה שלה עצמה הוא מיומנות שבואו נודה, לא רבים ניחנים בה. אני עדיין טוענת שהסרט היה יותר על חוויתה האישית של אמו של עוז ולא רק על האכזבה הקולקטיבית ממה שהיא ורבים כמוה מצאו בהגיעם לישראל של שנות ה-40, ולדעתי הרבה מביקורת על הסרט הייתה דווקא בגלל שרבים לא רצו לקבל את הטענה הזו. אלה שהיו פתוחים לרעיון יותר זכו להנות מסרט מרגש ויפהפה, ואני בטוחה שכמוני הם מצפים לראות מה נטלי פורטמן, הבמאית, תעשה בהמשך.
5 – רק האוהבים שורדים | Only Lovers Left Alive (ג'ים ג'רמוש)
הימצאותו של סרט זה ברשימה הינה סוג של רמאות – סרט משנת 2013 שיצא לאקרנים בארץ בינואר 2015 אבל הוקרן בשעות קיקיוניות בערך בשני אולמות קולנוע בכל רחבי הארץ. אבל נו, יצא בהפצה מסחרית. אני לא מבינה כל כך למה טרחו אפילו – סרט הערפדים של ג'ים ג'רמוש הוא הכי לא לקהל הרחב. מצד שני, יש לי הזדמנות לפטפט עליו אז למה שאתלונן. "רק האוהבים שורדים" הוא סרט בו טילדה סווינטון וטום הידלסטון האלוהיים מגלמים זוג נפשות תאומות שהן במקרה גם ערפדים, והם חיים בכל מיני מקומות מעוצבים ואופנתיים, והם הכי קוליים שיש. כמובן שאין מה לא לאהוב בסרט הזה. אז הוא מתנהל קצת בעצלתיים ולא ימצא חן בעיני חובבי "מהיר ועצבני" למיניהם, אבל היי, שמעתי שזו דרך ממש טובה לסנן חברים.
בונוס: הסרט הגרוע של השנה
החתונה של ג'ני | Jenny's Wedding (מרי אגנס דונהיו)
נראה לי שהשנה צפיתי ביותר סרטים משצפיתי בכל שנות חיי במרוכז, ורובם היו די גרועים. בסופו של דבר למדתי למתן ולא ללכת לכל סרט וסרט שיוצא, אתם יודעים, לאהוב את עצמי קצת, אבל עד שהגעתי לנקודה זו הספקתי לראות כמה זוועות של ממש. למשל, על "עדיין אליס", "אל תוך היער", או "דייט בהפתעה" הייתי ממליצה רק לאויבים שלי. אבל אף אחד מהם לא היה גרוע כמו "החתונה של ג'ני", דרמדיה רומנטית שבה קתרין הייגל ואלכסיס בלדל מגלמות את המאורסות הכי גרועות אי פעם. אבל עזבו שאין ביניהן כימיה בשיט. כל הקונספט של הסרט הזה – בחורה בת כ-30 מחליטה לגלות להוריה שהיא לסבית ויש לה בת זוג קבועה כבר משהו כמו 5 שנים – זה כמו לחזור כמה עשורים אחורה. ההורים שלה מגוכחים, אחותה הפאקינג מוזרה והרכלנית שרק חושבת על הדשא האומלל בגינה שלה, היא עצמה בחורה מעצבנת ברמות. וכל הבעיות שהם ממציאים ומערימים אחת על השניה כאילו שזה מעניין מישהו. באמת הסרט הכי נוראי שראיתי השנה. כל הכבוד על כלום בריבוע ו-please kill yourselves.
לחלקו הראשון של סיכום השנה שלי המכיל בתוכו 11 סרטים נפלאים שראיתי השנה ולא הופצו בקולנוע לחצו כאן!
לסיכום – 2015, למרות הכל היית דווקא אחת השנים היותר מוצלחות בשלל דרכים, אבל אני מקווה שבתחום הקולנוע 2016 תשאיר אותך באבק. ביי!
אום כולתורה 
תגובה אחת הוסף תגובה