סיכום 2015 – חלק ב': הסרטים הטובים בקולנוע

mommy2

כמובטח, להלן חלקו השני של סיכום השנה שלי בקולנוע. והפעם הסרטים שהכי אהבתי שהגיעו לבתי הקולנוע כאן אצלנו. הרשימה היא מצומצמת ביותר – רק סרטים שבאמת הלהיבו אותי ואשמח להמליץ עליהם שוב. היו כמה אחרים שקיבלו אצלי 4+ כוכבים השנה, ביניהם "הקול בראש" שאין צורך להרחיב עליו עוד, קומדיית התיכון הקלילה והכיפית "מתוייגת", "שנה קשוחה מאוד" (שלדעתי כולל את הופעתה הטובה ביותר של שחקנית בקולנוע השנה, למרות שהבנתי שאני בעמדת מיעוט) ואחרים.

עוד, אבל לא המון, כי כמו שכבר ציינתי לדעתי הנצחונות הגדולים באמת בקולנוע היו השנה בשוליים. רוב הזמן נראה שהקהל מחליט אילו סרטים ייעשו ויופצו, אבל לדעתי זה דווקא צריך להיות ההיפך – היוצרים (ובעיקר המממנים) צריכים להיות אלה שמחליטים והקהל צריך להסתגל. רק ככה הקולנוע המסחרי לא יהפוך לבדיחה מוחלטת. אולי בעתיד אוכל גם אני לתרום לשינוי מיוחל זה, אבל בינתיים כל מה שאני יכולה לעשות זה לדרג סרטים בבלוגי הנידח.

אז ללא שהיות נוספות, הנה הסרטים המעטים שעשו לי את השנה.

עוד כאלה בבקשה

סיכום 2015 – חלק א': הסרטים הטובים שלא הגיעו לקולנוע

exmachina2

קיבלתי השראה מפוסט סיכום הסרטים של נטע אלכסנדר לעשות את האינטרו קצר, אז ככה זה הולך – השנה, שנת 2015, ראיתי המון סרטים. המון במונחים שלי, אולי יותר ממה שראיתי כל חיי (לפחות כך זה הרגיש). בויכוח בין קולנוע וטלויזיה, אני תמיד לוקחת את צדה של הטלויזיה כי אני מאמינה ש(כמו שדמותה של ג'יין פונדה אומרת להארווי קייטל ב-Youth של פאולו סורנטינו – שלא מופיע ברשימה הזו) טלויזיה היא העתיד, והאמת שגם כבר ההווה. אבל רוב זמני הוקדש השנה דווקא לקולנוע, למרות שרובו היה די חרא אם נודה באמת, היו כמה הברקות. את ההברקות האלה דווקא מצאתי מחוץ לבתי הקולנוע הגדולים – בפסטיבלים והקרנות חד-פעמיות. וכך נוצרה הרשימה הבאה – קבלו את הסרטים שהכי אהבתי, שלא הופצו בשנת 2015.

גיליתם סרט אחד שמופיע ברשימה, אבל ישנם עשרה נוספים! כמו כן, שני בונוסים בשביל הכיף.

יולי 2014: סקס טייפ שאף אחד לא רוצה לראות ומייקל פאסבנדר בסרט שבו בכלל לא רואים את מייקל פאסבנדר

חודש יולי היה ברובו מאכזב מבחינה תרבותית (ואם אני זוכרת נכון גם מכל בחינה אחרת), אבל היו כמה נקודות אור.

פסטיבל הקולנוע בירושלים יתקיים כמתוכנן

Short Term 12

פסטיבל הקולנוע בירושלים היה הראשון שנכחתי בו עם תג עיתונאי. זה היה מרגש. לא ראיתי המון סרטים ורוב אלה שראיתי היו רק בסדר, אבל – סוף סוף, אחרי ציפיה ממש ארוכה, זכיתי לראות את Short Term 12 (בתמונה פה מעל) בכיכובה של ברי לארסון הנפלאה. למרות ששמעתי רק שבחים על הסרט הזה במשך שנה שלמה, אם לא יותר, ולמרות שהציפיות שלי היו מאוד מאוד גבוהות, הסרט עמד בהן בגבורה רבה ואיכשהו היה אפילו יותר טוב ממה שציפיתי. מומלץ בחום.

מכאן העניינים ממש מתדרדרים.