אז מסתבר שלא כתבתי פוסט אחד בבלוג במהלך 2016. אני מניחה ששבוע לפני שאני עוברת לגור בחו"ל is as good a time as any לכתוב את מה שכנראה יהיה הפוסט האחרון בבלוג אי פעם.
לפני קצת יותר משבוע סיימתי את עבודתי בחברה שבה עבדתי כארבע שנים. אם כי רבים יחשבו שהדבר ההגיוני לעשות בשבועיים האחרונים של יולי הוא לארוז את כל חיי בשתי מזוודות, אני החלטתי לעשות משהו יותר נחמד ולנסות להשלים את כל סדרות הטלויזיה שפספסתי בזמן שהתרוצצתי בין עבודה במשרה מלאה להקרנות עיתונאים ושיעורי ריקוד על עמוד. בפועל לא הצלחתי להשלים כמו שהצלחתי לדגום.
ראיתי את כל הפרקים של "קטסטרופה", שלא הלהיב אותי בכלל למרות שכל מי שדיברתי איתו שרוף על הסדרה הבסיסית הזו, ראיתי פרקים של "קז'ואל", "מרושעים" (Difficult People), ו-Stranger Things, ופרק אחד מהעונה השלישית של "אורפן בלאק" שלמרות חיבתי העזה לסדרה בעונותיה הקודמות לא עניין אותי בכלל. בקיצור, מסע ההשלמות לא היה רכבת ההרים המדהימה שבניתי עליה.
קרן האור הטלויזיונית היחידה שהצלחתי למצוא הייתה "מר רובוט", שסיימתי לראות תוך יום וחצי בערך (once a binger, always a binger) ולשמחתי מיד אחרי שסיימתי לראות את העונה הראשונה החלה כבר העונה השניה, שאת פרקה השלישי ראיתי שלשום. ועכשיו יש לי מחשבות שלפתע מרגישות לי הרבה פחות קונקרטיות מאיך שזה הרגיש לי עד שהתחלתי לכתוב.
I
מבחינתי, צריך לבחון את הסדרה לאו דווקא דרך דמותו של אליוט, אלא דרך דמויותיהן של דארלין ואנג'לה – שחור ולבן, ניגודים אחת של השניה. למעשה, אני חושבת שהן מייצגות את שתי הקבוצות אליהן מתחלק כיום דור ה-Y. דארלין, ההאקרית האנרכיסטית שרוצה להפיל את המערכת, שחושבת שמגיע לאנושות משהו טוב יותר ממה שהארגונים המרושעים נותנים לה, שמשהו נלקח מאיתנו במרמה. אם תשימו לב, הדמות שלה (אם כי מגניבה ללא ספק) לא ממש מתפתחת לשום מקום ככל שהסדרה מתקדמת. לעומתה, אנג'לה התמימה הפכה מבחורה חסרת עמוד שדרה ומעין מושא אהבה ו/או סיידקיק לא מפותח לקרייריסטית מחושבת שמבינה שהשינוי האמיתי צריך להיעשות מבפנים. וכן, אולי היא תיבלע בתוך המערכת הקפיטליסטית האימתנית ותהפוך לחסרת לב ומצפון כמו הבוסים שלה, אבל את זה רק הזמן יגיד.
II
ובהמשך לכך, איזה endgame מוזר זה להעלים את כל החובות של כולם ולהתחיל מאפס. עזבו שכל מה שיצא מזה בינתיים זה כאוס ובואו נניח שזה כן היה עובד, ואנשים היו מתעוררים ללא חובות. פ' סוסייטי רוצים/חושבים שהדף החלק הזה שהם מעניקים לאדם הפשוט הוא תחילתה של איזה אוטופיה חברתית שבהם אנשים מסתפקים במה שיש להם ושרים קומביה, אבל פה בדיוק ניכרת הילדותיות של כל התנועה הזו וחבריה. החובות הם הסימפטום, לא הבעיה. הבעיה האמיתית היא שאנשים חונכו לחפש אושר ומעמד דרך הארנק – עוד בתים, עוד מכוניות, עוד גאדג'טים, עוד מותגים. העלמתם לנו את החובות? מעולה! אפשר לקחת עוד הלוואה! עכשיו שהמצב לא כל כך גרוע מותר, לא? הפעם נצליח להתמודד עם ההחזרים. באמת. ולא נשדרג את האייפון כל שנה….אולי כל שנתיים. בכל זאת צריך להראות לכולם כמה אנחנו מוצלחים, לא? וכו' וכו'. הנקודה היא שזה מרגיש כאילו פ' סוסייטי לא באמת מבינים אנשים ולכן, חברים, הם לעולם לא ינצחו. המאבק שלהם הוא רק גליץ' במערכת.
III
אני מניחה שהנאיביות של התוכנית הזו מתאימה לאופיו השברירי של אליוט, שמתחילת הסדרה הפך מסתם האקר עם חרדה חברתית לסכיזופרן עם פיצול אישיות. מתאים למי שכמוהו, רוצה לשנות את המערכת, במקום לנסות להשתנות בעצמו. נסלח לו כי אחרי הכל יש לו חוסר איזון כימי רציני במוח. מה שכן, אחרי שלושה פרקים, ניסיונותיו של אליוט להבריא/להיפטר ממר רובוט מתחילים להתיישן. בעוד שבעונה הראשונה בעיותיו הנפשיות לרוב לא האפילו על המתרחש בעולם האמיתי (אפילו אחרי הטוויסט של סוף העונה יכלנו להבין מה באמת קרה ומה לא – או כך אנו חושבים עד שיוכח אחרת), בעונה השניה זה בלתי אפשרי לחלוטין. האם מה שקורה קורה אצל אליוט בראש עכשיו? או באמת? אין לדעת. וזוהי הרגשה מאוד מתסכלת, שתהפוך מאוד בקרוב את הצפיה בסדרה לבלתי אפשרית. יש לקוות שהכותבים יתעשתו על עצמם בהקדם ויפסיקו עם משחקי המוחות הבלתי נסבלים הללו. אי אפשר לצפות בסדרה ולא לדעת אם משהו הוא חלק מהעולם האמיתי או הזיה. הגיע הזמן להמשיך הלאה.
IV
לא יודעת אם זה קטע של בנות או קטע שלי, אבל קצת חסר לי שכולם בסדרה הזו חולי נפש ולאף אחד אין מערכות יחסים רומנטיות רגילות. התקווה שיהיה לסדרה פן רומנטי נעלמה עם מותה של שיילה ואני לא רואה את אליוט מבריא מספיק בשביל למצוא חברה אחרת בזמן הקרוב. וכמובן הדבר הראשון שעלה כשעשיתי חיפוש קצר של פנפיקשן היה טיירל/אליוט. יש להם אפילו שם. טיירליוט. I kid you not.
V
והאם יש עוד איזהשהו סיכוי שגם טיירל הוא בעצם אליוט?
VI
עדיין רוצה לדעת מה קרה לפליפר, כי עם כל הכבוד, ג'ואי באדאס אינו תחליף ראוי.
ובנימה זו, תודה שהייתם פה וקראתם כשלא היה לי אף אחד בחיים האמיתיים לדבר איתו על טלויזיה. הגיע זמני להתחיל לעשות טלויזיה במקום רק לבקר אותה, אז ניו יורק, הנה אני באה.
אום כולתורה 