דברים שראיתי בשביל ריז אחמד: מדריך (כמעט) מלא

עדכון אחרון: ינואר 2022.

כשגיליתי שאני הולכת לבלות חודשיים וחצי מחיי בלוס אנג'לס בהתמחות שמעולם בחלומותיי הפרועים לא חלמתי שאשיג, התחלתי לעשות תוכניות לכל הטיולים שאעשה וכל האנשים שאפגוש, וכל הימים שאבלה בחוף הים. בסופו של דבר יצא שכמות הטיולים שעשיתי, וכמות הפעמים שהייתי בחוף הים יכולות להיספר על יד אחת. כמות הסדרות והסרטים שהיה לי זמן להשלים, לעומת זאת, מצריכה כמה וכמה ידיים.

אחת הסדרות שסוף סוף יצא לי להשלים (אולי פוסט נפרד על זה בהמשך אבל בואו לא נהיה אופטימיים מדי) הייתה "ליל האירוע" של HBO שעליה יצא לי לשמוע המון בשנה האחרונה. למען האמת לא ממש תכננתי לצפות בה אבל אחרי שעשיתי בינג' לכמה סדרות אחרות שהיו קלילות הרבה יותר, הבנתי שרשימת ההשלמות הולכת ומתקצרת ויש לצלוח גם את זו. וכפי שכל מי שראה/ראתה את הסדרה בטח כבר יודע/ת, לא התחרטתי.

אחת הסיבות שכה נהניתי מ"ליל האירוע" הייתה לבסוף שטחית למדי – ריז אחמד. ובגלל שכה נהנתי מנוכחותו על המסך שלי במהלך הצפיה, ותכלס גם בגלל שבכל הכנות פשוט אין מספיק פוסטים כאלה בעולם יותר חוץ מפוסטים שטחיים של באזפיד שגורמים לי לרצות למות, החלטתי לעשות מה שכל מעריצה לגמרי נורמלית אחרת הייתה עושה ולנסות לצפות בכל סרט שהוא אי פעם היה בו. Once a fangirl, always a fangirl, זה מה שאני אומרת.

בניגוד לריצ'רד ארמיטאג' וצ'ראלי האנם שכיכבו בסדרות די מהנות ("רובין הוד" ו"ילדי האנרכיה", בהתאמה) כשעברתי את שלב הפאנגירל שלי איתם, חייבת לציין שהפרויקטים שריז לקח על עצמו היו פחות הסגנון שלי. אבל גם את זה צלחתי, וכהוכחה, הנה רשימה יחסית מקיפה של סרטים/סדרות שכדאי לראות אם אוהבים/ות את ריז אחמד.

18. מפגש (2021)

מכיוון שלא נראה שלריז יש עוד פרוייקטים קולנועיים או טלויזיוניים בתקופה הקרובה, נותר לי להסתפק במה שיש, ובמקרה זהו סרט מד"ב/מתח באמזון וידאו בשם הלא רשמי "מפגש" או Encounter בשמו הלועזי. סרט המתח (אחד מהז'אנרים השנואים) מספר את סיפורו של מאליק, מארין לשעבר שמנסה להציל את שני ילדיו מפלישת חייזרים. אני אישית די כעסתי על איך שהדברים בסרט הלכו ומצאתי אותו על גבול המרמה את הצופים באופן שלא ניתן להזהיר מפניו בלי לעשות ספויילרים, שכמובן לא אעשה. כן רוצה לציין שסך הכל הסרט עשוי היטב והמשחק אחלה, אבל הוא מתמקד מאוד במערכת היחסים בין האב ושני הבנים, משהו שממש לא עניין אותי. אם זה משהו שמעניין אתכם, אולי כן תפיקו הנאה מהצפיה.

17. מוגול מוגלי (2020)

לאחר ציפיה מרובה, סוף סוף זכיתי לראות את "מוגול מוגלי" (Mogul Mowgli) בביקור שלנו בארץ באפריל. כמו ב"צלילי המטאל", גם בסרט זה מגלם ריז מוזיקאי שחייו משתנים עקב בעיה רפואית בלתי צפויה. בעוד ש"מטאל" הרבה יותר נגיש לקהל הרחב (ועל כן ששת המועמדויות לאוסקר), "מוגלי" הוא הכי סרט פסטיבלים/אינדי/"לא הבנתי אבל אהבתי". בתכל'ס, המטאפורה היא לא קשה להבנה במיוחד – מדובר שמישהו שדוחה את השורשים, או את המהות שלו, עד שאלה מתחילים לדחות אותו, ועם זאת ישנם אלמנטים בסרט שחשיבותם גדולה יותר רק אם הצופה מעורה בתרבות המהגרים הפקיסטנים שסביבה הסרט סובב. קלירלי פרויקט שקרוב מאוד לליבו של ריז, שגם כתב והפיק את הסרט. חלק מהקונטקסט הנדרש כמובן חסר לי, ובכל זאת נהניתי מהצפיה. סתם בשביל הטריוויה, את הסרט ביים וכתב ביחד עם ריז בסאם טאריק, שגם ביים את הקליפ לשירו של ריז, Mogambo (בתחתית הפוסט) בשנת 2018. מי שמכיר את השיר גם יזהה שזהו אותו שיר שאיתו מופיע זד (דמותו של ריז ב"מוגלי") בתחילת הסרט.

16. צלילי המטאל (2020)

את "צלילי המטאל" (Sound of Metal) ראיתי בסוף שנת 2020 מיד כשהוא הגיע לאמזון, אחרי שחיכיתי לו שנה – מאז שהוא קיבל שבחים בפסטיבל טורונטו של 2019. בסרט, ריז מגלם מוזיקאי שיום אחד מתחיל לאבד את השמיעה שלו, וכיצד כל החיים שלו נהפכים על פניהם בעקבות זאת. הופתעתי לגלות שהיה לו וייב הרבה פחות אינדי ממה שחשבתי שיהיה. אולי בגלל שאי אפשר ממש לחשוב על סרט של אמזון בתור סרט אינדי. למעשה, זהו סרט די…רגיל. רגיל וטוב, לא רגיל כמו ש"וונדרן וומן 1984" היה "רגיל". הסרט הופיע ברשימת ה"חביבים" שלי של 2020, וכעת אף אחד החביבים עלי מסרטיו של ריז (שאם נהיה כנים, זה לא כל כך קשה לאור מה שקורה בשאר הפוסט הזה, אבל ניחא). Fun fact – "צלילי המטאל" הוא רק אחד משני סרטים משנת 2020 שבהם ריז גילם מוזיקאי עם בעיה רפואית. השני הוא Mogul Mowgli, שהוקרן לראשונה בברלין ב-2020 והופץ בינתיים רק בבריטניה (ואולי ברוסיה? מסתבר שברוסיה קוראים לו "מאיפה אתה במקור" ואם היה לי פה אמוג'י צוחק-בוכה הייתי שמה אותו פה עכשיו). קיוויתי לעשות השוואה בין השניים עוד ב-2020 אבל כנראה שאצטרך לחכות עוד כמה חודשים.

15. ונום (2018)

כל מי שמכיר אותי באמת יודע שישנן מעט מאוד דרכים לשכנע אותי לצפות בסרט או סדרה שקשורים בצורה כלשהי לגיבורי על או פרנצ'ייזיים דומים. למעשה עד שיצא "ונום" (Venom), האחרון שבו צפיתי היה "רוג אחת", שראיתי בבית חודשים לאחר יציאתו…וגם זה היה בשביל ריז. החלטתי לצלוח את "ונום" בעיקר כי חשבתי שמקסימום זה יהיה סרט שטות, אבל לפחות אני לא אשתעמם. אבל טעיתי. "ונום" היה ממש משעמם. כמו כן, אני חייבת לשאול את עצמי אם לנצח ריז יגלם יזם טק מיליארדר בכל סרט הוליוודי ענק שישתתף בו, כמו שקרה גם עם "ג'ייסון בורן". לפחות ב-"ונום" היה לו תפקיד יותר משמעותי. וזה הדבר הכי חיובי שהצלחתי להגיד על הסרט הזה.

14. ג'ייסון בורן (2016)

אין ספק ש"ג'ייסון בורן" (Jason Bourne) היה הסרט הכי משעמם שריז היה בו, ואני מוכרחה להודות בזה למרות שהייתי רוצה שתהיה לי קצת יותר נאמנות לאולפני יוניברסל. יש סיכוי שדעתי מושפעת מכך שזה הסרט היחידי בסדרת סרטי "ג'ייסון בורן" שאי פעם ראיתי (ומסתבר שהיו הרבה! מי ידע) אבל יותר סביר ששנאתי אותו כי א. ריז *לא* מככב בו למרות שכל הכתבות שראיתי העידו שהוא כן וב. הם איכשהו הצליחו להרוס לי את אליסיה ויקנדר…ואחרי ששרדתי את "האור בין האוקיינוסיים" הייתי מצפה שזה יהיה בלתי אפשרי. הסיבה היחידה לראות את הסרט הזה כמעריצה של ריז היא שהוא עושה מבטא של דוד-ברו סטארטאפיסט אמריקאי טוב בצורה מפחידה. ליטרלי כל מייסד אמריקאי של חברת הייטק נשמע ככה.

13. טרישנה (2011)

"גלי לי לאן נעלמה הסצנה שעושה היגיון בכל הסרט שירן" – "לא רוצה!"

"טרישנה" (Trishna) הנה דרמה רומנטית של מייקל ווינטרבוטום ("הטיול") מבוסס על הקלאסיקה "טס לבית דרברוויל" מאת תומאס הרדי. פרידה פינטו מגלמת עובדת מלון ענייה שצריכה לפרנס את משפחתה בהודו, ועל כן מחליטה לקבל הצעה מפתה מבנו של בעל המלון ולתת לו לקחת אותה לעיר הגדולה. סרט…מאוד מוזר. כשאני חושבת על זה, אני מבינה איך הוא יכול היה להיעשות כמו שצריך, ועם זאת משהו שם התפקשש ובאמצע הסרט הייתי צריכה לעצור ולבדוק בגוגל אם חתכו לי סצנה כי לא הבנתי לפתע מה קרה ואיך. לצערי גיליתי שלא חתכו שום דבר, ואחרי שזה קרה נאלצתי להמשיך לצפות בחשדנות יתירה. ובאשר לסצינות המין הלוהטות – קצת קשה לי לתאר אותן ככאלה אם מתייחסים אליהן בקונטקסט של הסרט כולו, אז הדבר היחיד שאני יכולה להגיד זה – כן, היו סצינות מין בסרט.

12. עיר של אורות זעירים (2016)

לא הבנתי למה "עיר של אורות זעירים" (City of tiny Lights) כה גרוע עד שקראתי אחר כך שזה אמור להיות סוג של ~פילם נואר. טומי אקטאר, בלש הנרדף על ידי עבר אפל (נכון זה תמיד עבר אפל?) נשכר לחפש זונה נעלמת (נכון שזו תמיד זונה נעלמת?) ומגלה את עצמו בתוך סבך של תככים פוליטיים שמסכנים אותו ואת כל מי שהוא מכיר. בילי פייפר, אהובתי משכבר הימים, מגלמת גם את אהובתו של טומי משכבר, מה שדי מצחיק כי נראה לי שלי ולה יש יותר כימיה מאשר לה ולריז. התסריט נשמע כמו משהו שאני הייתי כותבת כשהייתי בתיכון (ברצינות – יש שם סצינה שהיא בדיוק משהו שכתבתי כמתבגרת) והעובדה שיש בסרט אלמנט דתי/פוליטי (מוטיב שחוזר על עצמו הרבה בקריירה של ריז) לא משפרת אותו בשום צורה.

11. רוג אחת (2016)

סוף סוף, פה העניינים מתחילים להשתפר. אין לי עניין בלהרחיב יותר מדי על "רוג אחת" (Rogue One) כי אני מניחה שכל מי שיש לו עניין במלחמת הכוכבים/סרטים עם תקציבי ענק כבר טרח לצפות בו. ריז לא היה מספיק בסרט לדעתי (ולא זרמתי עם התסרוקת), אבל כן נהניתי מהדרואיד K-2SO בגילומו של אלן טיודיק, שהחזיר אותי לזמנים החביבים של "פיירפליי" ו"סרניטי". סך הכל, נהניתי מהסרט, אבל יותר נהניתי מהסרטון הזה ביוטוב:

10. אונה (2016)

"אונה" (Una) הוא הסרט היחיד ברשימה שיש לכם סיכוי לראות בבתי הקולנוע כי היא יוצא לאקרנים בסוף אוגוסט. באמת שאין לי דרך אחרת לתאר את הסרט הזה חוץ מ"סרט שיא ה-רוני מארה שאי פעם היה". רוני מארה מגלמת בחורה מתוסבכת בשם אונה, שאחרי שנים של למות מבפנים יוצאת לחפש את הגבר שהרס לה את החיים בצעירותה. לדמותו של ריז אין אופי או סיפור רקע, ויכול היה לגלם אותה כל שחקן אחר. היא משמשת פונקציה אחת – לקדם את העלילה בשביל מארה ובן מנדלסון (בתפקיד הורס החיים). כמו כן, אני חושבת שהייתי נהנית הרבה יותר אם מישהי אחרת הייתה מגלמת את הדמות הראשית, פשוט כי אני לא מבינה אין הפנים של רוני מארה יכולות להיראות בדיוק אותו דבר בכל סרט וסרט שהיא עושה, לא משנה איזו דמות היא מגלמת. למרות כל זאת, זהו סיפור אפל ועשוי היטב, והייתי ממליצה עליו גם בלי קשר לצוות השחקנים.

9. פונדמנטליסט בעל כורחו (2012)

תמונה אומנותית חובה

למרות השם הלא מפתה בעליל, אני חייבת להודות ש"פונדמנטליסט בעל כורחו" (The Reluctant Fundamentalist) היה די חביב. דרמה פוליטית לייט בבימויה של מירה נאיר ("מלכת קטווה") שמספרת את סיפורו של צ'אנגז חאן (אין שום קשר לג'ינגס חאן המונגולי, מסתבר), פקיסטני צעיר שמגיע לפרינסטון להגשים את החלום האמריקאי, ומוצא שגם לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות יש את המוגבלויות שלה. את הסיפור עוטף סיפור מסגרת שבו לייב שרייבר הוא כתב אמריקאי בפקיסטן שמראיין את חאן על מנת לגלות אם יש לו קשר לגורמי טרור. סיפור המסגרת לא מעניין כמו המסע שעובר חאן בארה"ב וכל העניין מגיע לסיום אנטיקלימקטי למדי, שאמור לגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו אבל בעצם אינו באמת מספיק עמוק ומעורר מחשבה בשביל לעורר שום רגש. דווקא חיי החלומות המערביים שבנה לעצמו חאן, והאופן בו הם משתנים ללא שליטתו, היו יותר מהנים לצפיה.

8. נימוסים רעים (2012)

"נימוסים רעים" (Ill Manors) הוא אחד הסרטים של ריז שהכי לוקחים את עצמם ברצינות, אם לא ה-. דרמה (יש שיגידו מוזיקלית) בבימויו של בן דרו, או בשם הבמה שלו, Plan B, העוקבת אחר מספר דמויות בשכונת עוני לונדונית המנסות לשרוד חיים של פשע. ריז ואד סקרין (אתם מכירים אותו בתור דאריו נהאריס המקורי מ"משחקי הכס") הם חברי ילדות שגדלו ביחד בבית יתומים, והפכו לסוחרי סמים – אחד עם מצפון, והשני קצת פחות. לשלושת היוצרים – ריז, אד ובן – יש גם קריירות מוזיקליות די מפותחות "בחיים האמיתיים" (למעשה דרו בעיקר ידוע בזכות קריירת הראפ שלו) והסרט מלווה בשירים שדרו כתב וביצע שלכאורה מקדמים את העלילה. אני מבינה איך זה יכול להיראות בעיני הבמאי הצעיר כדבר הכי מאגניב בעולם לעשות, וגם בעיניי…אם עדיין הייתי בת 14 ומעריצה של לימפ ביזקיט.

7. חיית לילה (2014)

למען האמת, את "חיית לילה" (Nightcrawler) ראיתי לפני יותר משנתיים ואפילו לא זכרתי את הדמות שמגלם ריז בסרט, ואחר כך ראיתי את הסצנות שלו ביוטיוב ועדיין לא זכרתי אותו. עם זאת, אני זוכרת שמאוד נהניתי ובעיקר התרשמתי מהופעתו המצמררת של ג'ייק ג'ילנהול. על הסרט כתבתי בזמנו ב-NRG: " "חיית הלילה" אולי איננו יצירת מופת, אך הוא ללא ספק הפוגה נעימה ומעניינת מסרט האקשן עתיר הפעלולים הסטנדרטי. דווקא האיפוק שבסרט מציב את הביקורת החברתית במרכז, ובה בעת מציע (באופן אירוני משהו, בהתחשב בקו העלילה) אלטרנטיבה לריגושים הזולים שמספקים לנו כל כך הרבה סרטים אחרים". תחושה שמאחוריה אני עדיין עומדת לגבי הסרט, שרק הולך ונהיה יותר ויותר רלוונטי לימינו.

6. הדרך לגואנטנמו (2006)

"הדרך לגואנטנמו" (The Road to Guantanamo) הוא הסרט הראשון של ריז אי פעם ולמרות כמה וכמה תפקידים בעלי נטיה פוליטית שבחר (בהנחה שאכן יכל לבחור) במהלך השנים, עדיין נותר לדעתי הקונטרוברסלי ביותר. דוקו-דרמה משוגעת על שלושה חברים – מוסלמים בריטים – שהגיעו לפקיסטן כמה ימים לאחר אסון התאומים על מנת לחתן אחד מהם. השלושה (שבמקור למעשה היו ארבעה) מצאו את עצמם באפגניסטן, שם נחטפו ואחר כך נתפסו ע"י הצבא האמריקאי. הם הובאו לכלא גואנטנמו הידוע לשמצה, שם עונו ולבסוף, לאחר שנתיים ארוכות, שוחררו לחופשי. אני עדיין לא לגמרי בטוחה מה לחשוב על כל הסיפור כי איזה בן אדם שפוי בדעתו יטוס לפקיסטן, שלא לומר ייכנס מרצונו החופשי לאפגניסטן, ימים ספורים לאחר אירוע כמו אסון התאומים? על כל פנים, הסרט מתאר חוויות מזעזעות ביותר, בעיקר מפני שאין סיבה שלא להאמין שזה מה שקורה שם בגואנטנמו, והנו משמש תזכורת טובה (או נוראית) למדי לשיגעון הפוליטי והמדיני שאנו חיים בו.

5. שיפטי (2008)

כל כך אהבתי את הסרט הזה ששכחתי לשים אותו ברשימה בפעם הראשונה שפרסמתי את הפוסט הזה. אבל ברצינות – "שיפטי" (Shifty) הוא סרט פסטיבלים קלאסי ולא היה ספק שאהנה ממנו אם הייתי יודעת מראש במה מדובר. הנחתי שזו קומדיית פשע בגלל השם אך בעצם מדובר בדרמת פשע עצמאית, סוג של "טריינספוטינג" לייט, וכפי ששאר רשימת הסרטים הזו מעידה, בחירה ממש לא מפתיעה עבור ריז. "שיפטי" לא מאוד שונה מ"נימוסים רעים" בתמות בהן עוסקים שני הסרטים (כמו כן, גם פה Plan B אחראי לחלק מהפסקול), אבל דווקא מ"שיפטי" נהניתי הרבה יותר דווקא מפני שהוא הרבה פחות מלוטש והרבה יותר raw. כמו כן, דברים שמשעשעים אותי: לחפש את הביטוי "Shifty Riz Ahmed" בגוגל.

4. ארבעה אריות (2010)

אם "נימוסים רעים" לוקח את עצמו הכי ברצינות, "ארבעה אריות" (Four Lions) הוא כנראה הסרט הכי פחות רציני של ריז. קומדיה סאטירית על חבורה של מוסלמים בריטים שרוצים להפוך לג'יהאדיסטים אבל לא ממש חכמים מספיק to pull it off. ריז מגלם את עומאר, יש שיגידו האינטליגנטי יותר בחבורה, אם כי הוא בעצמו גם לא עיפרון מחודד במיוחד. סרט מבדר ויוצא דופן על זהות, משמעות ואמונה, אם כי מאוד catering לקהל ליברלי. הייתי רוצה לדעת את תגובתו של מישהו שמאמין בג'יהאד כמאבק אלים לסרט, וכך גם את תגובתם של אלה השונאים את כל המוסלמים (או מיעוטים אחרים) באשר הם.

3.  (2016) The OA

כמובן שיוצא ששלושת ה"גדולים" שלי ברשימה בסוף איכשהו יצאו סדרות טלויזיה. The OA בעיקר פה לא בשביל ריז ספציפית, אם כי אני לפחות כן זוכרת שראיתי אותו בסדרה. אין לו תפקיד גדול שם (אם כי אני סקרנית לראות אם הוא יחזיר בעונה הבאה) אבל אני מכניסה את הסדרה הזו לרשימה כי זו הייתה ללא ספק אחת הסדרות האהובות עליי בשנים האחרונות ואיכשהו מעולם לא יצא לי לכתוב עליה. אני זוכרת שהדיעות לגבי העונה הראשונה היו מאוד חלוקות, וחייבת להסכים עם כמה מהטענות שהועלו לגבי כמה דברים שקרו בה שאכן לא היה בהם שום היגיון. אבל אני סאקרית של בריט מרלינג (ובמידה מסוימת זאל בטמנגליג', שהנו מסתבר חבר מאוד טוב שם מישהו שעבדתי איתו הקיץ – the more you know…) ואני אצפה בכמעט כל דבר שהיא עושה, אבל כמובן בסדרת נטפליקט על-טבעית שלא מבינים מה קורה בה גם אחרי שמסיימים לצפות. אין סיכוי שהייתי מפספסת, עכשיו רק נותר לי לעשות צפויה חוזרת ולהנות כפליים כשריז מופיע.

2. בנות (2017)

ואם כבר מדברים על להנות כפליים, אז כן, את הפרק הפותח של עונתה האחרונה של "בנות" כן ראיתי שוב כחלק מפרויקט הצפיה הגדול הזה, וכן, עכשיו שאכפת לי מהשחקן האורח זה היה הרבה יותר כיף. אין ספק שלינה דנהאם היא הגיבורה שלי – עשתה סדרת טלויזיה שמאפשרת לה להציע תפקידים אורחים לכל הבוייפרנדים של הוליווד (חוץ מריז כמובן היו דונלד גלובר, מתיו ריס, פטריק וילסון, ובטח יש עוד כמה שאני שוכחת) ומן הסתם גם להתמזמז עם כולם על הדרך לשם האומנות. אם לא היא אז מי.

1. ליל האירוע (2016)

כמובן ש"ליל האירוע" (The Night Of) חייב להיות במקום הראשון, לא רק בגלל שזו הסדרה שפתחה את מסע ההיכרות הגדול הזה, אלא גם משום שהיא ללא ספק הייתה אחת הסדרות הטובות ביותר בטלויזיה בשנה שעברה. אני בטוחה שכבר הכל נאמר על הסדרה הזו, אבל אין נזק בלחזור על שני הדברים האלה שוב: א. אשמח לא פחות אם ג'ון טורטורו יקח את האמי השנה, פשוט כי קשה לי להחליט מי בניהם היה יותר טוב (ואני אפילו קצת נוטה לכיוון טורטורו) וב. המהפך של נאז לאורך העונה והסוף שקיבלנו נשארו איתי ימים ארוכים לאחר הצפיה, ואם זה לא מעיד על סדרה טובה אני לא יודעת מה כן. אם במקרה אני לא האחרונה בעולם שהשלימה את הסדרה ויש עדיין מתלבטים – אנא עשו לעצמכם טובה ופשוט תעשו את זה.

בונוסים

עדכון 2021: ב-2020 גם קיבלנו גם אלבום חדש בשם The Long Goodbye, שבו מופיע בו גם הסינגל הקודם שהזכרתי פה ב-2018, Mogambo. בנוסף, ריז הוציא סינגל בשם Once Kings שלא מופיע באלבום, אבל הוא ממש טוב ואף היה בשירי השנה שלי:

 

עדכון משמח: כשפרסמתי את הפוסט לראשונה ב-2017, ציינתי פה בתחתית שאם אי פעם ריז יחזור להופעה של Swet Shop Boys בניו יורק אני לגמרי אהיה שם, ואני שמחה להודיע שזה אכן קרה – בערב נובמבר קריר ב-2018, קצת יותר משנה אחרי פרסום הפוסט המקורי. ליתר דיוק, ריז הופיע תחת שם הבמה Riz MC, לכבוד Mogambo, הסינגל החדש שהוציא לפני כמה שבועות. למען האמת, ממש לא התחשק לי לצאת למנהטן ב-0 מעלות באותו יום, אך בסופו של דבר זה היה שווה את זה. ההופעה התקיימה במועדון קטן יחסית ואפילו גמדה שכמותי יכלה לראות את הבמה היטב בלי להידחף. ריז היה נהדר ושר את כל הלהיטים שלו, ואפילו שותפו ל-Swet Shop Boys, הימס (Heems), הגיע בהפתעה לבצע ביחד את "להיט שדות התעופה" שלהם, T5. היה כיף גדול.

כאמור, ריז אחמד הוא אדם רב כשרונות ואין ספק ש-2016 הייתה שנה מצוינת בשבילו ובשביל מעריצ(ות)יו. אני מודעת לקריירה המוזיקלית שלו ונחשפתי לכמה יצירות הן של ריז עצמו תחת שם הבמה Riz MC והן של ההרכב שהוא חלק ממנו, Swet Shop Boys. זה לא ימנע ממני ללכת להופעה שלהם אם אי פעם יגיעו שוב לניו יורק אבל האמת, לא עפתי על הסגנון המוזיקלי שלו/שלהם. מה שכן נהניתי ממנו הוא הקמיאו שלו ב-Immigrants (We Get the Job Done) מההמילטון מיקסטייפ, כי אפילו אם אני לא מכירה אותו כל כך טוב, אני יכולה לראות איך לין-מנואל מירנדה יודע לעשות הכל ממש טוב. הקליפ להנאתכם/ן:

ואחרון חביב, ממתק חביב מהתקופה האחרונה באדיבותה של צ'רלי XCX – הסינגל "Boys" בכיכובם של מה שנראה כמו כל הבחורים הכי מכוערים בהוליווד (ש-90% מהם אני כבר זקנה מדי בשביל להכיר)…וריז אחמד עם דובי עצום. צ'רלי נתנה לנו מתנה גדולה, ועל כן אנו מודות לה.

להתראות בעוד שנה!