מחשבות על מר רובוט

אז מסתבר שלא כתבתי פוסט אחד בבלוג במהלך 2016. אני מניחה ששבוע לפני שאני עוברת לגור בחו"ל is as good a time as any לכתוב את מה שכנראה יהיה הפוסט האחרון בבלוג אי פעם.

mrrobot2

לפני קצת יותר משבוע סיימתי את עבודתי בחברה שבה עבדתי כארבע שנים. אם כי רבים יחשבו שהדבר ההגיוני לעשות בשבועיים האחרונים של יולי הוא לארוז את כל חיי בשתי מזוודות, אני החלטתי לעשות משהו יותר נחמד ולנסות להשלים את כל סדרות הטלויזיה שפספסתי בזמן שהתרוצצתי בין עבודה במשרה מלאה להקרנות עיתונאים ושיעורי ריקוד על עמוד. בפועל לא הצלחתי להשלים כמו שהצלחתי לדגום.

ראיתי את כל הפרקים של "קטסטרופה", שלא הלהיב אותי בכלל למרות שכל מי שדיברתי איתו שרוף על הסדרה הבסיסית הזו, ראיתי פרקים של "קז'ואל", "מרושעים" (Difficult People), ו-Stranger Things, ופרק אחד מהעונה השלישית של "אורפן בלאק" שלמרות חיבתי העזה לסדרה בעונותיה הקודמות לא עניין אותי בכלל. בקיצור, מסע ההשלמות לא היה רכבת ההרים המדהימה שבניתי עליה.

קרן האור הטלויזיונית היחידה שהצלחתי למצוא הייתה "מר רובוט", שסיימתי לראות תוך יום וחצי בערך (once a binger, always a binger) ולשמחתי מיד אחרי שסיימתי לראות את העונה הראשונה החלה כבר העונה השניה, שאת פרקה השלישי ראיתי שלשום. ועכשיו יש לי מחשבות שלפתע מרגישות לי הרבה פחות קונקרטיות מאיך שזה הרגיש לי עד שהתחלתי לכתוב.

תהיות ורגשות על רובוטים ואנשים

"מראה שחורה: חג מולד לבן" | הפולקלור המודרני של ברוקר

"מראה שחורה", סאטירת המדע הבדיוני של צ'ארלי ברוקר, נכנסה לחיינו בדצמבר 2011 והפכה כמעט מיד לאחת היצירות הטלויזיוניות החשובות של השנים האחרונות. בלא פחות מגאוניות צרופה, הצליח ברוקר להעביר באמצעות כל אחד מששת פרקי הסדרה רעיונות ותחושות שלבטח קיימים בכולנו בנוגע למקום שמקבלת טכנולוגיה בחיינו, תחושות שאולי לא הצלחנו לתרגם למילים בעצמנו, אורות אזהרה מפני מה שצופה לנו העתיד הלא רחוק.

קרוב לשנתיים לסיומה של העונה השניה של הסדרה, לפני מספר ימים חזרה "מראה שחורה" להופעת חג מולד חד-פעמית בשביל לשוב ולגרום לנו להתמודד עם הבבואה המעוותת שמשקפת את מערכת היחסים שלנו עם הטכנולוגיה. כנראה על מנת להתחבב על קהל הצופים האמריקאי, אשר זכה להיחשף לסדרה באופן חוקי על מסכיו רק בסוף 2013, הפעם הצטרף לקאסט ג'ון האם. לא אחר מדון דרייפר בכבודו ובעצמו, הגיע האם עם כישוריו השיווקיים של הפרסומאי האיקוני על מנת לשכנע אותנו שטכנולוגיה תוביל אותנו לאבדון. היש דבר יותר טוב מחג מולד מורבידי?

למודאגים: בביקורת זו אין ספויילרים לפרק

חולמים על חג מולד לבן

אוגוסט 2014: וודי אלן ממשיך להיות מעפן ואני כותבת את פוסט האופנה הראשון שלי

בניגוד לשנים אחרות, חודש אוגוסט השנה עבר יחסית בשלום. עדיין הייתי מובטלת, מה שאומר שלא הייתה לי הזדמנות להתאמלל על עבודה שאני שונאת. אכלתי טוב. ישנתי הרבה. רקדתי על עמוד להנאתי (עדיין עושה את זה) וחוויתי משברים קיומיים לרוב (גם את זה עדיין עושה, הופכת למקצוענית). אלה היו הזמנים. אבל ברצינות אוגוסט, אל תחזור שוב, תודה.

וכמובן, גם כתבתי הרבה. והנה מה שיצא.

וודי אלן ממשיך לזכות מן ההפקר

גם השנה וודי אלן המשיך לנסות. לנסות מה, לא בדיוק ברור. מה שכן ברור זה שללהק את קולין פירת' ואמה סטון בתור זוג, אפילו שהם לא עשו שום דבר בסרט, זה לא מתאים ואפילו קצת דוחה. למרות שבהתחשב בהיסטוריית הזוגיות של אלן, אני מניחה שעבורו זה די סטנדרטי. כלומר, לפחות הדמות של אמה סטון היא לא הבת המאומצת של פירת' או משהו………………………………..

מעבר לכך, הסרט היה משעמם להפליא והראה שוב שהשטיקים הישנים של הבמאי "המוערך" לא עובדים יותר. היית צריך לעצור ב"חצות בפריז", ידידי.

אוגוסט לא יכל להיות לוהט יותר

יולי 2014: סקס טייפ שאף אחד לא רוצה לראות ומייקל פאסבנדר בסרט שבו בכלל לא רואים את מייקל פאסבנדר

חודש יולי היה ברובו מאכזב מבחינה תרבותית (ואם אני זוכרת נכון גם מכל בחינה אחרת), אבל היו כמה נקודות אור.

פסטיבל הקולנוע בירושלים יתקיים כמתוכנן

Short Term 12

פסטיבל הקולנוע בירושלים היה הראשון שנכחתי בו עם תג עיתונאי. זה היה מרגש. לא ראיתי המון סרטים ורוב אלה שראיתי היו רק בסדר, אבל – סוף סוף, אחרי ציפיה ממש ארוכה, זכיתי לראות את Short Term 12 (בתמונה פה מעל) בכיכובה של ברי לארסון הנפלאה. למרות ששמעתי רק שבחים על הסרט הזה במשך שנה שלמה, אם לא יותר, ולמרות שהציפיות שלי היו מאוד מאוד גבוהות, הסרט עמד בהן בגבורה רבה ואיכשהו היה אפילו יותר טוב ממה שציפיתי. מומלץ בחום.

מכאן העניינים ממש מתדרדרים.

יוני 2014: לנה דל ריי, אפס ביחסי אנוש, והטוקבקים הכי מכוערים שקיבלתי אי פעם

אם כי ניתן היה להניח אחרת, לא, לא מתתי.

אם כי רובכם יודעים מהפוסט הקודם בבלוג (שנכתב לפני יותר מחצי שנה!!!) שאכן שבתי ארצה לאחר שהייה ממושכת ברחבי יבשת אמריקה, אלה מכם שאינם עוקבים אחרי הבלוג בפייסוש (שעדיין לגמרי פעיל ומתעדכן עם כל טוב, אגב) כנראה לא יודעים שבערך חודש אחרי שחזרתי התמזל מזלי והצטרפתי לצוות מבקרי התרבות של NRG. אז בערך מיוני אני כותבת שם במקום פה.

הנה תמונה של משהו שכתבתי עליו ולא ראיתם.

הנה תמונה של משהו שכתבתי עליו ולא ראיתם.

למרות שאני מאוד נהנית שם, מצער אותי שהבלוג לא מתעדכן, אחרי שכתבתי בו מה שבשלב זה ניתן להגדיר כ"שנים" (ליטרלי שנים). לכן החלטתי לעשות את המעט שאני יכולה לעשות עבורו לאור כמות הזמן הפנוי שעומדת לרשותי בימים עמוסים אלה, ולפחות לרכז כאן את הכתבות שכתבתי שם במקום פה. אפילו עם בונוס – קצת הערות ותוספות שלא יציא לי להכניס בכתבה המקורית. זכיתם.

אז הנה הפוסט הראשון. הידד!

כל הביקורות אצלי

נפרדים משנת 2013 – חלק V ואחרון: טלויזיה אהובתי, ב'.

כפי שהבנתם עד כה, צפיתי בהמון טלויזיה השנה ונהניתי (כמעט מכל רגע). אבל כמובן, לא כל הסדרות הן אותו הדבר, וישנן כאלה המתעלות על אחרות ואני לא יכולה שלא להקדיש להן את תשומת הלב הראויה. אם כך, אלה הן שלושת סדרות השנה שלי.

3 סדרות, המון רגשות.

נפרדים משנת 2013 – חלק IV: טלויזיה אהובתי, א'.

עכשיו כבר פחות מ-5 שעות עד הטיסה, והחלטתי להיות שאפתנית ולהספיק לכתוב את הפוסט האחרון בסדרת הסיכומים שלי. שלושה פוסטים כבר הוקדשו למוזיקה, והגיע הזמן עכשיו לעבור לדברים החשובים באמת. אהבתי האמיתית והנצחית, טלויזיה.

הייתה לי שנה מלאה בתהפוכות עם המסך הקטן. כמה אכזבות גדולות, כמה סדרות טריות שבסופו של יום לא הוכיחו את עצמן, וגם כמה סדרות נהדרות שבאמת עשו לי את השנה בטלויזיה. על הסמויה ושובר שורות החלטתי שלא להרחיב פה, גם מפני שאלה לא סדרות חדשות וגם בגלל שהן מבוססות כסדרות שחובה לראות (ובצדק). הפוסט הזה יתרכז באלה שקיבלו פחות תשומת לב משמגיע להן, ועל כולן אני ממליצה בחום ובאהבה רבה.

על שיבוטים, זומבים ושוטרים.