הסדרות הכי טובות שהשלמתי בלוס אנג'לס

כפי שציינתי בפוסט הקודם, החודשיים שביליתי בלוס אנג'לס היו תקופה מצויינת להשלים כמה סדרות טלויזיה שאליהן לא הצלחתי להגיע במהלך שנת הלימודים האחרונה. הפוסט הזה מוקדש להן, כמו גם לכמה סדרות נוספות שאת הצפיה בהן סיימתי באל.איי. אחד הדברים הטובים בטלויזיה זה שבניגוד לסרטים גרועים שלרוב פשוט צולחים, סדרות גרועות אפשר להפסיק לראות אחרי כמה פרקים בלי רגשות אשם, מה שאומר שכל הסדרות שהגיעו לרשימה שלהלן הן כאלה שהייתי ממליצה בשמחה לאנשים לראות.

חוץ ארבע הסדרות הבאות, שכאמור, יכלתי להפסיק באמצע וכך גם עשיתי:

• "ריברדייל" – דווקא חיבבתי שלושת הפרקים הראשונים, אבל התחלתי להרגיש זקנה. מסתבר שאת ימי "ורוניקה מארס" שלי כבר עברתי, ולא יהיה לה תחליף. בכל זאת אמליץ עליה למי שעדיין יש לו כח לסדרות מתבגרים ב-CW כי אני מאמינה שסך הכל יש לה פוטנציאל.
• Claws – חביבה אבל התלבושות ואמנות המניקור לא היו מספיק בשביל להסוות את העובדה שמדובר עוד דרמת פשע די ממוצעת. כמו כן, כל הזמן רציתי שהיא תהיה קצת מצחיקה אבל זה מעולם לא קרה.
• "לגיון" – לא האמנתי שהפרק הראשון יכול להיות כל כך משעמם והעיצוב האומנותי סטייל "אוטופיה" לא הצליח לשכנע אותי להישאר. יכול להיות שזה שונה לאנשים שאוהבים את ז'אנר גיבורי העל – הסדרה היחידה ששרדתי מז'אנר זה הייתה "ג'סיקה ג'ונס" ולא נראה לי שתהיה עוד אחת. כמו כן, דן סטיבנס צריך לעשות טובה לאנושות ולהפסיק להיות בהכל.
• "אנשים לבנים יקרים" – אני לא זוכרת המון מהסרט חוץ מהעובדה שסך הכל די חיבבתי אותו, וגם הביקורות על הסדרה היו טובות, אז החלטתי לנסות. הלוואי שהסדרה הזו הייתה על כל דמויות המשנה. הדמות הראשית הייתה לדעתי בלתי נסבלת ועל כן גם כאן החלטתי לוותר אחרי הפרק הראשון למען דברים טובים יותר.

ועכשיו לדירוג של 10 האהובות עלי –

10. "פארגו" (Fargo)

אודה שהעונה האחרונה של "פארגו" הייתה העונה החלשה ביותר מבין השלוש (הראשונה עדיין החביבה עלי ביותר, אם כי גם מאוד נהניתי מהטוויסט החייזרי של עונה 2). לדעתי קארי קון ומרי אליזבת וינסטד לא נוצלו כראוי, אבל יואן מקגרגור x 2, דייויד ת'יוליס ומייקל סטולברג היו מצוינים. מה שאני עדיין הכי מחבבת בסדרה הזו הוא שהכל מתחיל בקטנה והופך לקלאסטרפאק עצום – איכשהו זה תמיד מפתיע ומבדר אותי מחדש. אני אישית חושבת שעם העונה הזו הם צריכים לסיים, לפני שכמו בסדרה עצמה, העניינים יתחילו להתדרדר ממש מהר.

9. "ברודצ'רץ'" (Broadchurch)

אהבתי את "ברודצ'רץ'" עוד מעונתה הראשונה אך לאחר שהיא הסתיימה לא הבנתי למה החליטו לחדש אותה, וכך דחיתי את הצפיה בעונות 2 ו-3 עד עכשיו למרות כל הביקורות הטובות שאלה קיבלו. העונה השניה הייתה סערת רגשות ונהניתי מאוד, והשלישית הייתה עשויה היטב אך כבר סטתה יותר מדי מהסיפור המקורי ולכן מצאתי אותה הרבה פחות מעניינת ותכלס די מיותרת בסופו של יום. כמובן שלאורך שלושת העונות אחד מהדברים האהובים עלי בסדרה היה הפסקול המעולה שלה ואין לי איך להסביר את אהבתי אליו ואל המוזיקאי האיסלנדי אולפור ארנלדס שאחרי עליו, חוץ מלהגיד שהם לוקחים אותי לעולם אחר בכל האזנה.

8. "גלו" (Glow)

אהבתי יותר את הפרומואים מאשר את הסדרה עצמה, אבל יודעת שאמשיך לצפות בה כשתחזור לעונתה השניה. הייתה לי הרגשה (ולדעתי לרבים מאיתנו) ש"גלו" אמורה להיות "כתום" החדשה אבל היא התגלתה יותר כ"כתום" לייט. ראשית הפרקים שלה קצרים (מה שהופך אותה למטרה קלה לבינג'), ושנית היא פחות קיצונית מ"כתום" הן בפן הדרמטי והן בקומי. אולי זה דווקא טוב שזה ככה, כי "כתום" הינה סדרה אינטנסיבית מאוד ולא יודעת אם עוד סדרה כזו הייתה עובדת. הדמויות ומערכות היחסים ביניהן ב"גלו" פחות מורכבות משהייתי רוצה שהן יהיו, אבל אני רואה את זה כאספקט בר שיפור לעונה הבאה. כמובן, בסופו של יום אני מוצאת שאיני מסוגלת לעמוד בפני הסגנון הצבעוני ומלא הנצנצים של שנות ה-80, וכן העובדה שהיה יחסית הרבה diversity בצוות השחקניות הפכה אותה להרבה יותר כיפית לצפיה. מצפה לראות מה ייצא ממנה בעתיד.

7. "כתום זה השחור החדש" (Orange is the New Black)

אף פעם לא הייתי מעריצת ענק של "כתום" ועם זאת איכשהו אני עדיין צופה אדוקה שממהרת לראות כל שנה את כל הפרקים ברגע שהם יוצאים. השנה לא הייתה שונה. ממש אהבתי את המבנה של העונה הזו, שסבב כמובן סביב אירוע אחד בלבד. יש דמויות שאהבתי אליהן התחזקה (טייסטי!) ודמויות שקיבלו יותר זמן מסך השנה והתגלו כאדירות (אואיג'ה!). מה שמצחיק זה שחיבתי (הנמוכה עד מאוד) לפייפר ואלכס נשארה בדיוק אותו דבר לאורך כל השנים האלה. האם זה מכוון? ספציפית לגבי השתיים האלה באמת אין לדעת, אבל מבחינת כל שאר הדמויות ב"כתום" – לדעתי זו הסדרה הכי טובה בטלויזיה כיום כשזה מגיע לפיתוח דמויות. לדעתי הרגשות שלי כלפי כמעט כל אחת מהן השתנו וממשיכים להשתנות מקצה אחד לשני ככל שהעונות עוברות. כפי שציינתי, כן, זה ממש אינטנסיבי ויש שיגידו מתיש, אך עם זאת אף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות ולכן האפיל של הסדרה לא פוחת עם השנים.

6. "קימי שמידט הבלתי שבירה" (Unbreakable Kimmy Schmidt)

את הפרק הראשון של "קימי" ראיתי כשרק יצאה העונה הראשונה וזנחתי את הסדרה מיד אחריו. אף פעם לא הייתי מעריצה גדולה של טינה פיי, וגם מעולם לא ממש התחברתי לקומדיות באופן כללי (לדעתי "משפחה בהפרעה", "מחלקת גנים ונוף", והגרסה הבריטית של "המשרד" הן שלוש היחידות שלא פרשתי מהן באמצע). באותה תקופה פשוט לא היה לי כח להמשיך לראות את הסדרה הזו. הסיבה שחזרתי אליה עכשיו (חוץ מזה שבדיוק עלתה העונה החדשה) היא שהייתי ברצף של דרמות כבדות כמה שבועות (אם לא חודשים) בשלב הזה והייתי חייבת משהו שאני יכולה לעשות לו בינג' קליל בנחת. אז חזרתי, וסיימתי את כל העונות באולי קצת יותר משבוע. אני אוהבת את "קימי שמידט" כי היא קלילה, כיפית וחיובית, וכולנו נודה שאין בימינו הרבה דברים כאלה בעולם. מה שהיה משפר אותה זה אם היו משנים את השם באופן רשמי ל"מופע של טייטוס אנדרומדון" כי בואו נודה, טייטוס הוא ה-דבר הכי טוב בסדרה, בניו יורק ובעולם, ואין כוכב גדול ממנו. לעומת זאת, ליליאן יכולה ללכת ולא לחזור. Time to go girl!!

5. "אלים אמריקאיים" (American Gods)

"אלים אמריקאיים" מצד אחד הנה הסדרה שהכי הפתיעה אותי ברשימה ומצד שני הייתה אמורה להיות הכי פחות מפתיעה בהתחשב שבכך שבריאן פולר מעורב בה ואני אוהבת בערך כל דבר שהבנאדם הזה עושה. עם זאת, לא יצא לי לקרוא את הספר של ניל גיימן, ואף פעם לא התייחסתי מספיק לא לריקי ויטל ולא לרשת Starz בשביל לחשוב ברצינות על "אלים אמריקאיים". לאחר שכנועים עצמיים רבים החלטתי לנסות והסדרה סחפה אותי כבר מהפרק הראשון. לא יודעת אם יש משהו מעבר לכך שפשוט ממש נהניתי מהסיפור, מהדמויות, מהטאץ' הויזואלי הייחודי שפולר תמיד מספיק. הקטע עם פולר שלדעתי הינו מוזר ומיוחד בד בבד הוא שתמיד הסדרות שלו נגמרות בטרם עת, אבל תמיד כשחוזרים אליהן לא מרגישים חור שחור של ייאוש כשמגיעים לסוף, כאילו שהוא מתכנן מראש שהסדרה תבוטל אחרי עונה או שתיים (ואולי זו באמת הדרך לעבוד) ואפילו שהיא לא הגיעה לשיא הפוטנציאל שלה, היא עדיין הסתיימה כראוי. נסו לדוגמא את "מתים במשרה חלקית" (Dead Like Me), "וונדרפולז" (Wonderfalls) ו"החיים על פי נד" (Pushing Daisies) ("חניבעל" כנראה גם, אם כי טרם סיימתי את העונה האחרונה) ותראו שזה נכון. אפילו אם גם "אלים אמריקאיים" תמות מוקדם, אני אהיה מרוצה מהעונה האחת שקיבלנו.

4. "סיפורה של שפחה" (The Handmaid's Tale)

אמנם ציפיתי ש"סיפורה של שפחה" יהיה יותר גבוה (אם לא הכי גבוה) ברשימה הזו לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט, הגעתי למסקנה שיש בחירות יותר טובות לשלישיה הפותחת. עם זאת, אין ספק ש"שפחה" הייתה אחת מהסדרות האהובות עלי בשנים האחרונות. ראשית, היא עמדה בציפיות של מעריצי מרגרט אטווד והספר עליו היא מבוססת. אני אישית עדיין חושבת שהספר יותר טוב ומטילה ספק בעניין חידוש הסדרה לעונה שניה, אבל בה בעת אין לי ספק שזהו הזמן המושלם להפוך את הספר לסדרה, לאו דווקא בגלל עניינים פוליטיים, אלא בזכות המשאבים שיש לסדרות טלויזיה בשנים האחרונות. אני מאוד מרוצה מליהוקם של אליזבת מוס ומקס מינגלה שעושים עבודה נפלאה עם הדמויות שלהם, אם כי בכל זאת הייתי מעדיפה שסרינה ג'וי והמפקד היו מבוגרים יותר, בהתאם לספר. כל החתרנות הזו, ועדיין כולם בטלויזיה חייבים להיות יפים. כאמור, הייתי מסתפקת גם בעונה אחת שמסתיימת כמו הספר, אך מכיוון שבפרקיה האחרונים החלה הסדרה להתרחק מהספר אני כן סקרנית לראות מה היוצרים יעשו בהמשך.

3. "ליל האירוע" (The Night Of)

את "ליל האירוע" כמובן הזכרתי בפוסט הקודם שלי, אך אין סיכוי שהייתי מוציאה אותה מהרשימה הנוכחית. באתי בשביל האיכות, נשאבתי לתוך לימבו של מעריצות, אבל בסופו של יום לא ריז הוא הסיבה ש"ליל האירוע" היא במקום השלישי ברשימה מכובדת זו. מעבר לאיכותה של הסדרה וההשקעה המרובה בה, אהבתי (ובמידה מסוימת גם סבלתי מכך) שכל מה שמתרחש בה פורץ לעולם האמיתי בזמן ולאחר הצפיה. אי אפשר שלא לחשוב על האסירים שבאמת מבלים את ימיהם ברייקרס, איך הם הגיעו לשם, איך הם ייצאו, איך הדברים הקטנים שהשפיעו במקרה של נאז משחקים תפקיד, או לא שיחקו תפקיד, גם בחיים האמיתיים של האסירים הללו. האופן בו לאורך הסדרה נאז משתנה פיזית ומנטלית, ודעתנו (או לפחות דעתי) עליו גם היא משתנה, ובסוף אני לא יודעת אם מה שאני חושבת עליו משנה, כי הוא הגיע למקום מסויים ומשם הכל נראה כמו מבוי סתום. איפה ש"גלו" נכשלה בלהפוך ל"כתום" החדשה, "ליל האירוע" הצליחה במידה מסוימת להפוך ל"סמויה" החדשה –  במקום להיות גרסה מדוללת של אחותה המוצלחת, "ליל האירוע" מצליחה לעמוד בגבורה לצד "הסמויה" ולספק עוד שכבה למורכבות של קודמתה.

2. Master of None

אם ציפיתי ש"שפחה" תהיה יותר גבוהה, אז ההיפך לגבי "מאסטר". המאסטר-פיס (סטגדיש!) של עזיז אנסרי היא עוד סדרה שאת פרקה הראשון ראיתי ביחד עם כולם, ומעולם לא המשכתי לצפות. עוד קומדיה שלא באה לי בטוב באותה תקופה. התחלתי להסתקרן שוב אחרי שהפרק הפותח של העונה השניה גרף כל כך הרבה שבחים, ובלוס אנג'לס קיבלתי הזדמנות סוף סוף לחזור אליה ולבדוק במה מדובר. בלעתי את שתי העונות בזמן קצר במיוחד ונהניתי מכל רגע, והנה לכם עוד דוגמא למקרה שבו סדרה נהדרת כמעט מתפספסת בגלל עניין של תזמון. בשבילי, הרגעים שהכי דיברו אלי בסדרה היו אלה העוסקים בחיים הרומנטיים של דב, שהיו נוגעים ללב במיוחד בכנותם. אמנם הגישה של אנסרי שונה מאוד מזו של לינה דנהאם ב"בנות", אבל שניהם איכשהו הצליחו בסגנונם הייחודי, להראות גם את הצדדים היפים וגם את המכוערים של אהבה מודרנית. וכמובן, מי שגר בניו יורק ולא רוצה לעשות את כל סיבוב המסעדות שעזיז אנסרי עושה בסדרה – גלו לי את הסוד לשליטתכם העצמית, לפני שחשבון הבנק שלי יסבול מהתוצאות.

1. "הנותרים" (The Leftovers)

הסדרה הכי טובה שראיתי בזמן האחרון, ואין לי מושג איך להתחיל לדבר עליה. "הנותרים" היא כל מה שידעתי שאני רוצה אבל לא ציפיתי שהיא באמת תהיה. לפני שנים, רק כאשר שמעתי על הקונספט – הסדרה סובבת סביב התמודדותה של קהילה קטנה בארה"ב לאחר ש-2% מאוכלוסיית העולם נעלמו כלא היו – ידעתי שאצפה בסדרה הזו וקיוויתי שלא תאכזב. פרשתי אחרי ארבעה פרקים בלבד בידיעה שמתישהו אשוב אליה ורק השנה לפני כמה חודשים החלטתי לנסות שוב – העונה הראשונה עדיין לא הכי קלה לצפיה, אני מודה, אבל כמו שחברתי נועה ניסתה בצדק לשכנע אותי עוד הרבה לפני שנתתי ל"נותרים" צאנס נוסף – העונה השניה היא אחת העונות הטובות ביותר שנעשו בטלויזיה אי פעם, והשלישית והאחרונה לדעתי הייתה טובה לא פחות מקודמתה. אפשר לכתוב המון על האנושי והעל טבעי בסדרה הזו וכיצד שני הצדדים הללו מתיישבים זה עם זה, ועל האופן בו דיימון לינדלוף למד מהטעויות של "אבודים" בשביל ליצור מסיפור חסר היגיון לחלוטין את יצירת האומנות שהינה "הנותרים", אבל בסופו של יום אני רק רוצה להגיד שני דברים: א. סוף הסדרה הוא אחד הטובים ביותר, אם לא הטוב ביותר, שראיתי אי פעם וב. עצם העובדה ש"הנותרים" לא זכתה למועמדויות אמי השנה היא בושה וחרפה. לא נראה לי שיש מי שיגיד שזוהי סדרה לא טובה, אבל עבור אלה שבאמת מתחברים אליה, "הנותרים" היא לא פחות מחוויה רוחנית.

מאז שסיימתי לראות את הסדרות הללו (האחרונה לדעתי הייתה "ליל האירוע" שהובילה כמובן לבינג' הקולנועי של הפוסט הקודם) לא הצלחתי לחזור ולהתחיל לצפות במשהו חדש. לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שזה קרה, אבל אני באובר-דוז של טלויזיה וכל מה שאני צופה בו בימים אלה הוא הפרקים השבועיים של "לא בטוחה" (Insecure), שלא מופיעה בפוסט הזה רק בגלל שעדיין לא הגענו לסוף העונה. הסדרה הבאה שעל הכוונת שלי כשאצליח להביא את עצמי ללהתחיל משהו חדש היא "פריצ'ר", עוד סדרה שתמיד הייתי סקרנית לגביה. תמיד אשמח לשמוע המלצות נוספות, כל עוד הן לא כוללות את "בוג'אק הורסמן" או למעשה כל סדרת אנימציה אחרת.

בינתיים, המשך צפיה נעימה בכל סדרה שממנה אתם נהנים בימים אלה.