קאן 2015: סקס, סמים וירושלים – חלק ב'

סופ"ש נוסף, ואיתו חלק ב' ואחרון של דירוג הסרטים שראיתי בקאן. בפוסט הנוכחי יופיעו הסרטים שהגיעו למקומות 5 עד 1, סרטים שמאוד נהניתי מהם ושמחתי שהייתה לי הזדמנות לראות בקונסטלציה של הפסטיבל, ובכלל. ומי הגיע למקום הראשון? כל מי שמספיק מכיר אותי בוודאי לא יופתע, אז without further ado הנה הסרטים הכייייי טובים שראיתי בפסטיבל קאן 2015. אינג'וי!

מקום 5 – Petting Zoo – מיקה מאגי 

מבין כל הסרטים שראיתי בפסטיבל, זה בוודאי האחד שיש לכם את הסיכוי הכי קטן לצפות בו, אבל אני לא יכולה לעמוד בפני סרטים על נערות טקסניות עם הריונות לא רצויים, וכך הגעתי להקרנה של מה שאם היו מביאים ארצה היה נקרא "פינת ליטוף". שם חמוד אך אפל בהתחשב בעלילה של הסרט, העוסקת בחייה של ליילה בת ה-17, תלמידה מצטיינת שעובדת בעבודה מסריחה כדי להרוויח כסף לקולג', וכל תוכניותיה ללימודים גבוהים וחיים יותר טובים משתבשים כאשר היא מגלה שהיא בהריון.

סרט אינדי קלאסי על "הדרום האמריקאי" או "אנשי השוליים" של אמריקה, תמה שאני אישית לא יכולה לעמוד בפניה. הסרט עצמו היה מקסים בדרכו המדכאת, אך אפילו יותר מקסימה הייתה השחקנית הראשית, דבון קלר (Devon Keller) שמה, אשר עבורההיה זה התפקיד הראשון אי פעם בסרט מכל סוג שהוא. הסרט, אגב, היה גם הפיצ'ר הראשון של הבמאית.

הסרט הוקרן גם בפסטיבל ברלין וב-SXSW. אני מקווה שאפילו אם אף אחד לא יצפה בו, לפחות קלר תקבל הכרה ואולי נראה את הצעירה המוכשרת בעתיד בתפקידים יותר בולטים.

מקום 4 – The Brand New Testament – ז'אקו ואן דורמל

אלוהים קיים. הוא גר בבריסל והוא חתיכת אסהול. בזאת עוסק סרטו של הבמאי ז'אקו ואן דורמל, שהביא לנו את "מר אף אחד" לפני מספר שנים. ובזמן שאלוהים משתובב עם חייהם של אנשים ומנסה לענות אותם בכל דרך אפשרית מדירתו בבריסל, בתו הצעירה של אלוהים מחליטה למרות באביה הדוש המרושע, לברוח ולהיות הישו החדש(ה). ובשביל להיות ישו, צריך למצוא גם 12 שליחים כמובן. היצירה הקומית המצחיקה והמענגת ביותר של ואן דורמל עוקבת אחר הילדה בעודה מנסה להגיע למטרתה.

אני אהיה כנה. נרדמתי במהלך הסרט הזה כמה וכמה פעמים, רק כי הוא הוקרן ב10 בבוקר ואני לא יודעת איך להישאר ערה ב10 בבוקר באולם חשוך. אבל למרות שפספסתי כמה קטעים פה וזה אני יכולה להבטיח שהסרט היה הנאה צרופה ואין ספק שארצה לצפות בו שוב.

האם זה יקרה? ובכן, יש לו את כל הסיבות להפוך ללהיט אבל אין ספק שהנושא שלו…נפיץ. אני מניחה, או מקווה, שאם לא תהיה לו הפצה מסחרית בארץ לפחות נזכה לראות אותו באחד הפסטיבלים שיתקיימו בחודשים הקרובים.

מקום 3 – סיפור על אהבה וחושך – נטלי פורטמן

כותבת על הסרט הזה ולא מאמינה שבכלל צפיתי בו, ועוד בקאן, ועוד הוא במקום השלישי והמאוד מכובד ברשימה שלי. אני זוכרת את היום הזה לפני שנים רבות בו התיישבתי לקרוא את היצירה העבה ומאתגרת של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך. אני גם זוכרת שהפסקתי אחרי משהו כמו 10 עמודים כי כבר בשלב הזה השתעממתי למוות ודי הבנתי שאיך שהוא כתב את עשרת העמודים האלה הוא כתב גם את כל שאר הספר, ולמען האמת גם את כל שאר הספרים שכתב. And ain't nobody got time for dat. אז אני ועמוס עוז לא חברים, ובכלל למי יש כח לראות סרט על משפחה שגרה בירושלים בימי קום המדינה. גם ירושלים, גם היסטורי וגם מבוסס על יצירה של סופר שאין לי כח אליו בשום צורה שהיא.

אבל דעתו של אורון שמיר, אחד המבקרים הטובים בארץ (ובמקרה גם בן זוגי האהוב מכל ואחד האנשים הכי חכמים שאני מכירה), שכנעה אותי די מהר שאין לי ברירה אלא לחכות בתור של שעה וחצי בשביל לראות סרט ישראלי בקאן (לא עבד עם "היורד למעלה", אבל היי אני אישה עצמאית וחזקה). כך מצאתי את עצמי מתמוגגת מול מסך הקולנוע בסרט שנטלי פורטמן ביימה. אל תקשיבו להייטרים הקנאים. הסרט נהדר, מרגש ויפה. נטלי פורטמן מושלמת והעברית שלה תגרום לכם להתאהב בה עוד יותר. ברור שהוא לא ~עמוק כמו הספר (נגיד). זה סרט של שעה וחצי. אבל בשביל עבודת בימוי ראשונה ועוד עם טקסט מקור שכזה, ואפילו בלי קשר לשני אלה – נטלי פורטמן כבמאית עשתה עבודה יפהפיה ואני מקווה שגם אתם תזכו לצפות בה בקרוב.

מקום 2 – The Lobster – יורגוס לנטימוס

אם בדרך כלל מה שאומרים זה "כגודל הציפיה כך גודל האכזבה" אני יכולה להבטיח לכם שזה ממש לא תקף לגבי הדיסטופיה הפנטסטית שהינה "הלובסטר", פרי יצירתו של הבמאי היווני המוכשר יורגוס לנטימוס. אם אתם אוהבים קולנוע, בוודאי נתקלתם כבר באחת מיצירותיו המיוחדות שמביניהן היחידה שאני ראיתי עד "הלובסטר" הייתה "שיני כלב" (Dogtooth) משנת 2009, והרושם שהותירה עלי היה "אני לא בטוחה במה לעזאזל צפיתי עכשיו אבל נראה לי שנהניתי".

אז "הלובסטר" הנו יצירה הרבה יותר נגישה לקהל הרחב לדעתי, ובכיכובם של קולין פארל, ג'ון סי. ריילי, רייצ'ל וייס וליה סיידו היא כבר לא סתם, אלא גם יצירה "עטורת כוכבים". סרט מוזר על הנייר,
"הלובסטר" מתרחש בעולם שבו בני אדם נהפכים לבעלי חיים (על ידי הממשלה או איזה גורם אחר, לא ברור) אלא אם הם מוצאים בן/בת זוג תוך 45 ימים. אני בטוחה שאני לא צריכה לציין כמה המשימה לא פשוטה, ואם בא לכם אתם מוזמנים להשתעשע עם השאלה של איזה חיה אתם הייתם בוחרים להיות אם הייתם חיים ביקום הזה.

"הלובסטר" הוא סרט אפל, מעניין וייחודי. הוא גם מאוד מצחיק אם יש לכם חוש הומור מוצלח. ובאיזהשהו אופן הוא מאוד סטרילי ומרוחק, בדיוק כמו הסגנון הרגיל של לנטימוס. הוא מעורר מחשבה, ויכול להיות גם הסרט הראשון שבו אני לא סולדת מקולין פארל למרות שהדמות שהוא מגלם נראית הכי לא מתאימה לשחקן ממבט ראשון.

אפשר להגיד המון על הסרט ועל הרעיונות והשאלות שהוא מעלה, אבל אשמור את זה לביקורת שאכתוב עליו כאשר ייצא אצלנו בבתי הקולנוע.

מקום 1 – Dope – ריק פמויוואה

מאוד אהבתי את "הלובסטר" אבל הפסקול שלו למרבה הצער לא כלל קלאסיקות היפ-הופ משנות ה-90' ולכן הוא נאלץ להידחק למקום השני ברשימה ולפנות את המקום הראשון לסרט נפלא בשם Dope, אותו חיכיתי לראות חודשים לפני הגעתי לקאן וללא ספק היה אחד מרגעי השיא שלי בפסטיבל כולו.

בהפקתם של פארל ויליאמס, שון קומבס ופורסט ויטאקר, Dope הוא הסיפור של מלקולם, תיכוניסט שחור בשכונה מסוכנת, חנון אקסטראורדינייר עם אובססיה למוזיקת היפ-הופ שמנגן בלהקה עם שני החברים שלו ומנסה להתקבל להארוורד. קראש עצום על בחורה (שמגלמת זואי קרביץ ונראית הרבה יותר טוב מב"מקס הזועם" יש לציין) מוביל את מלקולם להסתבך בעסקת סמים המאיימת לא רק לשבש את סיכויי הקבלה שלו אלא להרוס לו את כל החיים. המסר של הסרט, בפשטות מוגזמת, הוא שלפעמים החיים לא נותנים לך לבחור אם להיות חנון או סוחר סמים, אפילו אם אתה ממש רוצה. אולי גם שלא כדאי לשפוט אנשים עד שלא יודעים את הסיפור שלהם.

פסקול מעולה שהורכב על ידי פארל בעצמו, קאסט צעיר ומרענן, והמון סטייל, הופכים את Dope מסרט כבד לאחד הסרטים הכי כיפיים שראיתי בשנה האחרונה, אם לא יותר. רבים בוודאי ישוו אותו ל-Dear White People המעולה. אפשר לראות את הדימיון וניתן לקבץ אותם באותה קטגוריה אולי רק בגלל היותם קולות רעננים וצעירים ששונים מרוב הדברים שאנחנו רואים היום בעולם האינדי, ובגלל האופן בו הם מתחברים לתרבות אורבנית יותר – בשלל צורות. ועם זאת, מבחינת התוכן ואפילו הווייב (אם כי זה כבר יותר מעורפל) ההבדלים ביניהם ברורים.

וכמו את Dear White People, למרבה הצער רוב הסיכויים שגם את Dope נוכל לראות רק באיזה פסטיבל אם יהיה לנו מזל. בינתיים אתם מוזמנים להנות מהפסקול המעולה שיוצא ממש בעוד כמה ימים, ב16 ליוני.

זהו להשנה, חברים. טרם החלטתי אם ארצה לעבור את החוויה הזו שוב (וכמובן, יש פסטיבלים רבים אחרים ברחבי העולם בהם אשמח לבקר לפחות פעם אחת) אבל לשנה הנוכחית, מקווה שאולי ההמלצות הללו יעזרו אם ייצא לכם להיתקל באחד (ובתקווה רבה יותר) מהסרטים הללו.

ולחלק א' של הסיקור הקליקו כאן

עד הפעם הבאה!

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s