עדכונים מהמסך הקטן

אני לא מרגישה בנוח עם לעשות פוסט נוסף אקסקלוסיבי על אמריקן הורור סטורי, למרות שאני ממש רוצה. אז החלטתי לחזור על הפוסט הראשון בבלוג שכתבתי אודות הסדרות החדשות של השנה, ולעדכן מה קרה איתן לכל מי שעדיין לא הספיק לראות, או לא בטוח שהוא כל כך בעניין.

אז ככה.

פעם קודמת החלטתי שלא אמשיך לצפות בערים כל הלילה (Up All Night) של וויל ארנט וכריסטינה אפלגייט. לא עמדתי בהחלטה הזו, ועוד היום אני מתכננת לראות ביחד עם החבר שלי את הפרק התשיעי, ששודר שלשום. אולי אתם תוהים למה אני מציינת את העובדה שאני הולכת לראות את הפרק עם חבר שלי והתשובה היא מאוד פשוטה. אם לא הייתי רואה אותה איתו, לא הייתי רואה אותה בכלל. רוב המשיכה עבורי בסדרה הזו היא שאנחנו יכולים לבלות חצי פרק בלצחוק על כמה שהם מזכירים לנו את עצמנו. זה בטח נשמע די נוראי ועצוב אבל זה פשוט נכון.

מה שלא עצוב זה שאת החצי השני של הפרק אנחנו מבלים בלהנות ממיה רודולף המופלאה, שממשיכה להוכיח כל שבוע מחדש שבלעדיה הסדרה הזו לא שווה כלום:

טלויזיה היא בית הספר של החיים

אז מה שווה לראות העונה?

אוקיי, אני מודה. אני לא ממש פריקית של טלויזיה, בהשוואה לאחרים. כלומר, יש לי כמה אובססיות פה ושם אבל אני לא רואה את כל הפיילוטים החדשים כל שנה, ואני משתעממת די מהר. לא הייתי אומרת שאני מחפשת אקטיבית סדרות חדשות לראות. כשחושבים על זה, נראה לי שהסדרות היחידות שראיתי בקביעות במהלך השנה האחרונה היו קומיוניטי ודוקטור הו (עליהן ארחיב בהמשך, אבל אם לא ניסיתם אותן עדיין אני משתתפת בצערכם).

בכל אופן, השנה היו כמה פיילוטים שנשמעו די מושכים, בעיקר בגלל הקאסט שלהם.

ניסיתי שלושה מהם עד כה (כולם קומדיות) ולהלן התוצאות…