"מראה שחורה: חג מולד לבן" | הפולקלור המודרני של ברוקר

"מראה שחורה", סאטירת המדע הבדיוני של צ'ארלי ברוקר, נכנסה לחיינו בדצמבר 2011 והפכה כמעט מיד לאחת היצירות הטלויזיוניות החשובות של השנים האחרונות. בלא פחות מגאוניות צרופה, הצליח ברוקר להעביר באמצעות כל אחד מששת פרקי הסדרה רעיונות ותחושות שלבטח קיימים בכולנו בנוגע למקום שמקבלת טכנולוגיה בחיינו, תחושות שאולי לא הצלחנו לתרגם למילים בעצמנו, אורות אזהרה מפני מה שצופה לנו העתיד הלא רחוק.

קרוב לשנתיים לסיומה של העונה השניה של הסדרה, לפני מספר ימים חזרה "מראה שחורה" להופעת חג מולד חד-פעמית בשביל לשוב ולגרום לנו להתמודד עם הבבואה המעוותת שמשקפת את מערכת היחסים שלנו עם הטכנולוגיה. כנראה על מנת להתחבב על קהל הצופים האמריקאי, אשר זכה להיחשף לסדרה באופן חוקי על מסכיו רק בסוף 2013, הפעם הצטרף לקאסט ג'ון האם. לא אחר מדון דרייפר בכבודו ובעצמו, הגיע האם עם כישוריו השיווקיים של הפרסומאי האיקוני על מנת לשכנע אותנו שטכנולוגיה תוביל אותנו לאבדון. היש דבר יותר טוב מחג מולד מורבידי?

למודאגים: בביקורת זו אין ספויילרים לפרק

חולמים על חג מולד לבן

הטוב, הרע והמכוער: 7 גברים ב'מד מן'

בשעה טובה ומוצלחת הגיעה לה לסיומה העונה השישית של מד מן. על הסדרה הזו מעולם לא התפתיתי להכביר במילים, ולפעמים אני עדיין מרגישה שאני סתם רואה אותה למרות שלא באמת אכפת לי מרוב הדמויות שם. אבל כמו שאומרת קאליסי – People learn to love their chains. אין לי שום יכולת לעשות ניתוח מעמיק לסדרה משום שפרט לרגעים ספורים פה ושם – שום דבר לגבי מד מן לא ממש מצליח להתקבע בזיכרון שלי. נכנס לאוזן אחת, יוצא מהשניה. למעשה, ברגעים אלה ממש אני נזכרת בשלל דברים די חשובים שקרו העונה שכבר הספיקו לפרוח מזכרוני.

mm1

מעריצי הסדרה מבלים זמן רב בהמצאת תיאוריות וניתוח כל פרט ופרט ואני מעריצה אותם על כך. זה משהו שלעולם לא אהיה מסוגלת לעשות עם מד מן. ולכן, בגלל שאני מרגישה ככה ובגלל שיש בי צד די שטחי קצת שתלטן, מה לעשות – החלטתי שפוסט סיכום העונה שלי יהיה קליל ונחמד ולא כבד מדי. פוסט על נשות הסדרה כבר בערך כתבתי, אז הפעם, בסימן "אני רואה סדרות בשביל החתיכים", קבלו בבקשה את דירוג הגברים השווים במד מן.

האמת, אני קצת מרמה. הגברברים הבאים אינם רק דמויות שאני אוהבת אלא כאלה הנעות על הספקטרום הרחב שבין שנאה מוחלטת ואהבה אינסופית. אם כך, מיהן שבע הדמויות שמצליחות לעורר בי רגשות כה עזים? מי יצטרך להסתפק במקום שביעי ולקבל את העובדה ששום דבר שיעשה לעולם לא יהיה מספיק טוב בשבילי? ומי הגבר שיגיע למקום הראשון ויזכה בתואר "אני לא לגמרי רוצה לרצוח אותך עדיין"?

אזהרה: מכיל ספויילרים לפרק סיום העונה.

NOT GREAT, BOB.

ארסטד דבלופמנט, העונה החדשה: פי 1000 יותר בהפרעה

מי שעוקב אחרי הבלוג בפייסבוק כנראה שם לב שלאחרונה דיברתי המון על שובה של הסדרה עטורת השבחים "משפחה בהפרעה" (Arrested Development) לחיינו, אחרי 7 שנים ארוכות של ציפיה. ביום ראשון, סדרת המופת חזרה סוף סוף עם 15 פרקים חדשים שיצאו בבת אחת בנטפליקס, והנה אני, שלושה ימים אחרי, כותבת ביקורת על כל העונה החדשה. זה לא שיש לי דברים אחרים לעשות!

arrestedmain

ובכן, איך הייתה העונה החדשה? ללא ספק, מרגשת. גם עכשיו בעודי כותבת מילים אלה, אני לא בטוחה שעדיין קלטתי שאת הימים האחרונים ביליתי בצפיה בפוטג' חדש ואמיתי לחלוטין של ארסטד ושהדברים שקרו בעונה החדשה הם עתה חלק מהקאנון. כי חיכינו לזה שנים, כי כל השנים האלה מיץ' הורוביץ והקאסט עשו לנו טיזינג וכל פעם התאכזבנו מחדש. אני מאמינה שבפוסט הקודם שכתבתי על הסדרה בבלוג נכתבו המילים I'll believe it when I see it ומסתבר שאפילו זה לא הספיק בשביל להאמין.

****ספויילרים בפנים****

This is the story of a family whose future was abruptly cancelled, and the one fandom that had to keep itself together.

היי שלום, 2012: פוסט סיכום שנה

בשעה טובה, הגיעה שנת 2012 לקיצה. השנה הייתה אולי העמוסה ביותר וקרוב לודאי שאחת המעצבנות ביותר שחוויתי אי פעם. אבל כמו שאומרים, המצב צריך להתדרדר לפני שהוא יכול להשתפר. ואני שמחה להגיד שכבר נראים ניצנים של שיפור. כחלק מהשאיפה שלי שאכן 2013 תהיה הרבה יותר חיובית ומספקת, החלטתי לכתוב את הפוסט הזה בנימה חיובית, ולכן קטגוריות סיכום השנה שלי יהיו כאלה בלבד ולא יכללו את כל אותם הדברים ששנאתי ושעצבנו אותי השנה כי אני יודעת שלחשוב עליהם ולכתוב אותם פשוט יכעיס אותי מחדש. ולזה אין לי כח בזמן האחרון.

אם כך, ללא התפלספויות נוספות, להלן הסרטים, תוכניות הטלויזיה והמוזיקה שעשו לי את השנה.

טלויזיה

סדרת השנה – בנות

girlsלמרות שהיו הרבה סדרות טובות שצפיתי בהן השנה, חלקן ישנות וחלקן חדשות, אחרי שהסתיימה העונה הראשונה של "בנות" לא היה לי שום ספק שזוהי סדרת השנה שלי. מחד, "בנות" זכתה להמון ביקורת חיובית מהמבקרים, שבהתאם לאימרה של לינה דנהאם בפיילוט, התחילו לתאר את דנהאם ואת הסדרה כ-The voice of our generation. נשימה של אוויר צח, יצירה שמציגה נאמנה את מאבקיהן של בנות בשנות ה-20 שלהן. מאידך, הסדרה נאלצה להתמודד עם הרבה מאוד ביקורת בעקבות חוסר ייצוג של הגיוון האתני שקיים בברוקלין. רבים מהצופים דחו את הסדרה בטענה שהיא אינה יכולה לייצג דור שלם אם כל הדמויות שם הן חבורה של בנות לבנות מהמעמד הבינוני ומעלה. למרות שלמדתי להבין את הביקורת הזו ולהסכים איתה, אני נאלצת להודות שהדבר לא מנע ממני להיות לגמרי מאוהבת בסדרה. אני נאלצת להודות שגם אני בחורה לבנה בשנות ה-20 שלי ושיש לי "בעיות" של "אנשים לבנים" של העולם המערבי. ולכן היה לי המון עם מה להזדהות כשצפיתי בסדרה. אוסיף ואומר שהיו רגעים שבהם אפילו למדתי לקחים מהסדרה והשלכתי אותם על החיים הפרטיים שלי. אבל לא ניכנס לזה. לסיכום – לדעתי, "בנות" אכן הציגה פן נשי ומרענן שעד לאותה עת לא זכינו לראות על מסך הטלויזיה ועל זה אני מודה ללינה דנהאם שלא משנה מה היא תגיד או תעשה, אהבתי אליה כנראה רק תלך ותגדל. ונכון שיש מה לתקן ולשפר, אבל בשביל זה יש עונה שניה, לא? 

כנסו כנסו.

להגנתה של בטי דרייפר

למה בטי דרייפר בעונש?

חזרתי לצפות במד מן לפני חודשיים בערך, ולפני כשבועיים סוף סוף סיימתי את כל הפרקים ששודרו עד כה. כל התקופה שצפיתי, הייתי לי הרגשה שבאיזהשהו שלב ארצה לכתוב על הנשים בסדרה, כי מאז ומעולם הן היו החלק בסדרה שממנו הכי נהניתי. גם בפעם הקודמת, שבה הגעתי רק לסוף העונה השניה לפני שהחלטתי לוותר, הן היו הדבר שהכי זכרתי. לפני כ-3 וחצי שנים, כשעוד היה לי בלוג במקום אחר, עשיתי פוסט יחיד על מד מן ובו כתבתי את הדברים הבאים:

Mad Men is not a show that makes me care very much about its characters. I could easily go on with my life not knowing what will happen next. I started watching it because everyone said it was so fucking pretty, which it is, but that is not the reason why I got through 2 wholes seasons on not really caring very much. What makes Mad Man, while still not very exciting, an AMAZING show nonetheless? For me, it's the female characters – Betty, Joan and Peggy. On Firefly, for instance, you watch it and as a female, you go – wow, I wish I could be a bit more like her – about any of the female characters. With Mad Men it's not wishing, it's what I am. I am Peggy, and Joan, and Betty. All of them, together. As ridiculous as this might sound, it's amazing how much of myself I see in each of those women: Peggy, who might as well have stumbled into finding a career but caught herself and brought herself up to staying on top. Betty, with her neurotic nature no one sees is there, who makes it look like everything is absolutely fine when on the inside she's like a volcano. And Joan, who appears strong and confident to the outside, clever and sexy, which really is a part of who she in on some level, but in the end it's mostly role-playing.

איכשהו כל זה עדיין נכון.