אוף צ'יילדיש גמבינו, למה אתה קקה?

דונלד גלובר (Donald Glover) מוכשר בטירוף והוא יודע את זה. כבר בשנות העשרים המוקדמות שלו הוא כתב פרקים בשביל הדיילי שואו של ג'ון סטיוארט, ואחר כך עבר לרוק 30 ועשה שם פחות או יותר כל דבר שאפשר לעשות על סט של סדרה. וכמובן, איך אפשר לשכוח את טרוי בארנס, אחת הדמויות הטובות ביותר בקומיוניטי (Community)?

אז בנוסף לקריירה הטלויזיונית שלו הוא גם מוזיקאי מוצלח הידוע בשם צ'יילדיש גמבינו (Childish Gambino). הוא עושה מוזיקה סטייל דרייק/דה וויקנד/פרנק אושן והוא עושה אותה טוב. לפני כמה שבועות יצא האלבום החדש שלו, Camp, וכמעט כל העולם שמח. אבל היו גם כאלה שלא שמחו, והעבירו ביקורת חריפה על מה שעומד מאחורי המוזיקה של גלובר. המוזיקה עצמה, אגב, עדיין מעולה. הרשו לי לפרט.

דונלד גלובר ילד רע מאוד

עדכונים מהמסך הקטן

אני לא מרגישה בנוח עם לעשות פוסט נוסף אקסקלוסיבי על אמריקן הורור סטורי, למרות שאני ממש רוצה. אז החלטתי לחזור על הפוסט הראשון בבלוג שכתבתי אודות הסדרות החדשות של השנה, ולעדכן מה קרה איתן לכל מי שעדיין לא הספיק לראות, או לא בטוח שהוא כל כך בעניין.

אז ככה.

פעם קודמת החלטתי שלא אמשיך לצפות בערים כל הלילה (Up All Night) של וויל ארנט וכריסטינה אפלגייט. לא עמדתי בהחלטה הזו, ועוד היום אני מתכננת לראות ביחד עם החבר שלי את הפרק התשיעי, ששודר שלשום. אולי אתם תוהים למה אני מציינת את העובדה שאני הולכת לראות את הפרק עם חבר שלי והתשובה היא מאוד פשוטה. אם לא הייתי רואה אותה איתו, לא הייתי רואה אותה בכלל. רוב המשיכה עבורי בסדרה הזו היא שאנחנו יכולים לבלות חצי פרק בלצחוק על כמה שהם מזכירים לנו את עצמנו. זה בטח נשמע די נוראי ועצוב אבל זה פשוט נכון.

מה שלא עצוב זה שאת החצי השני של הפרק אנחנו מבלים בלהנות ממיה רודולף המופלאה, שממשיכה להוכיח כל שבוע מחדש שבלעדיה הסדרה הזו לא שווה כלום:

טלויזיה היא בית הספר של החיים