נפרדים מהייזנברג: פרק הסיום של שובר שורות

יום מכונן בקרב אוהבי טלויזיה. אתמול קמתי ב-8 בבוקר, הורדתי את הפרק החדש והאחרון בהחלט של שובר שורות המופתית, נכנסתי בחזרה למיטה וצפיתי בפרק, בחושך, בעודי אוחזת בחוזקה בכרית ובדובי לתמיכה נפשית (סיפור אמיתי). לאחר כ-50 דקות ישבתי בשקט, נשמתי ומחיתי את שתי הדמעות שהזלתי על סיומה של אחת הסדרות הטובות ביותר שנוצרו אי פעם.

אני חייבת להודות – קצת קשה היה לי לכתוב את הפוסט הזה. אבל לא קשה מהסיבות הנכונות. התבשלתי עם הפרק מהבוקר ועד השעות הקטנות של ליל אתמול, עד שויתרתי והחלטתי שבלית ברירה הפוסט ייכתב רק היום. ויותר מיממה לאחר הצפיה, אחרי שגם קראתי ביקורות אחרות שעזרו לי להתחיל להסביר לעצמי את תחושותיי לגבי הפרק, זה מה שיש לי להגיד: האמת, לא עפתי.

אזהרה: למקרה שזה לא היה ברור, הפוסט מכיל ספויילרים רציניים לכל מה שקרה בפרק הסיום.

The lone and level sands stretch far away.

לראות סדרות מעולות על אנשים נוראיים

היום החלטתי לקחת הפסקה מכתיבת הסמינר שלי (או ליתר דיוק – דחייה נוספת של כתיבתו) על מנת לשבור את תקופת היובש של הבלוג שכמעט הגיעה לחודשיים (!!!!), עקב תקופת בחינות ארוכה ומייגעת במיוחד. למרות שהיו לי מיליון מבחנים ועבודות בחודשיים האחרונים, איכשהו מצאתי את הזמן לעשות מרתונים של לא אחת, אלא שתי סדרות מדהימות שאורך כל אחת מהן עד כה עומד על ארבע עונות. זה היה אינטנסיבי, אבל ככה אני אוהבת את הסדרות שלי. ותכל'ס, אין כמו תקופת מבחנים בשביל לעשות השלמות.

שובר שורות, פושעים שאנחנו אוהבים

באופן מפתיע, שתי הסדרות שבחרתי, שובר שורות (Breaking Bad) וילדי האנרכיה (Sons of Anarchy), הנן שתי דרמות מאוד מוערכות שעוסקות בחרא של אנשים. בדרך כלל אני נוטה להתרחק מסדרות כאלה ואפילו את הסופרנוס, האמא של סדרות מהסוג הזה, אף פעם לא טרחתי לראות. אבל החלטתי הפעם לזרום עם משהו שונה, ומהסיבה הכי שטחית – יש חתיכים! מהר מאוד גם הבנתי שבנוסף לחתיכים, שתיהן מעולות.

אז צפיתי בשתי הסדרות, ואחד הדברים המרכזיים שלקחתי מהחוויה היא כמה שנהניתי לצפות בדמויות שהן באופן הכי פשוט, בני אדם ממש ממש נוראיים. למי שלא יודע – ילדי האנרכיה סובב סביב מועדון אופנוענים שסוחר בנשק ולעיתים מתדרדר אף לסחר בסמים, שלחבריו אין שום בעיה לא עם שימוש באלימות ולא עם בגידה (אחד בשני, בנשים שלהם, בכל דבר שזז/נושם). שובר שורות מספרת את סיפורו של מורה לכימיה שמתחיל לייצר ולסחור בקריסטל מת'. בשני המקרים, ככל שהסדרה מתקדמת הדמויות הולכות ונהיות נוראיות יותר ויותר. ואנשים מתים עליהם! הצופים אוהבים את הדמויות האלה, לא רק בקטע של להעריך את מורכבות הדמויות וליהנות מההתפתחויות העלילתיות שמעשיהן הנוראיים מניבים, אבל בקטע של אשכרה להצדיק את מעשיהן ולשנוא את הדמויות השפויות שמתנגדות להן.

בילדי האנרכיה העניין הזה פחות בולט – בגלל ששם באמת 99% מהדמויות הן פושעים, הסף המוסרי הוא גם ככה נמוך במיוחד. למעשה, ישנה דמות אחת בלבד, טארה נואלס (מגי סיף), שעוד איכשהו אפשר להגיד שהיא בן אדם טוב. בן אדם טוב בערך. כי היא רופאה, וכי לעיתים היא מביעה התנגדות למעללי האופנוענים. אבל אפילו טארה הופכת יותר ויותר דומה לג'מה טלר (קייטי סגל המושלמת), שהיא בהחלט אחת הדמויות הפחות תמימות בסדרה. פרס הזבל הגדול ביותר הולך ללא ספק לדמותו של קליי מורו (רון פרלמן), מנהיג המועדון, שבסוף העונה הרביעית שבר שיאים של רוע. אני דווקא חושבת שהאהבה לקליי היא לא כזו קיצונית. האמת, אני די בטוחה שבשלב הזה כולם פשוט רוצים שהוא ימות, או שלפחות יסבול ממש. אבל זה לא בגלל שהוא בן אדם נוראי, אלא מהסיבה הפשוטה שהוא לא הפרוטגוניסט. תפקיד זה שמור לג'קסון טלר (צ'ארלי האנם), שבתכל'ס יכול לעשות את כל הרע שהוא רוצה ואנשים עדיין ימותו עליו, פשוט בגלל שהוא אמור להיות הגיבור של הסדרה. אה, וזה שהוא פאקינג נראה כמו אל גם בטח לא מזיק.

ילדי האנרכיה, לא מכירים את המילה 'מוסר'

ובשובר שורות? פה זה כבר בכלל קיצוני. במקרה זה אנחנו מתחילים ממקום מוסרי יחסית גבוה – וולטר וייט (בריאן קרנסטון) הוא מורה לכימיה המאובחן עם סרטן, ובשאיפה להשאיר למשפחתו האהובה הון קטן כאשר הוא ימות, הוא מחליט לבלות את ימיו הנותרים בלייצר מתאמפטמין ולמכור אותו לכל המרבה במחיר. אז במשך איזה שלוש עונות, הוא ושותפו ג'סי פינקמן (אהרון פול, אום נום נום) עושים את שלהם, מוכרים סמים לאנשים תמימים, הורגים בטעות כמה אנשים פה ושם, אבל יחסית מביעים חרטה על מעשיהם. זה שהם לרוב נדפקים כל הזמן גם מוסיף להעלאת האמפתיה בקרב הצופים. אבל אז יש איזה רגע שבו אני יושבת מול המסך ופתאום קולטת – בואנה, וולטר וייט הפך למפלצת חסרת מוסר וחסרת שליטה לחלוטין. מה שמדהים הוא שזה באמת נעשה בצורה כל כך טובה לאורך העונות שאנחנו פשוט לא שמנו לב שזה קורה. אבל בואו נהיה כנים – וולטר של עונה חמש רחוק להפליא מוולטר של הפיילוט. ומי זוכה לכמויות השנאה הגדולות ביותר? אשתו, שכמובן מתנגדת לקריירה החדשה שלו (מן הסתם, הוא מפלצת!!!!). אמנם גם היא לא תמימה במיוחד, אבל בהשוואה אליו, סקיילר וייט היא אמא תרזה. וולטר נתפס כצודק, וסקיילר מוצגת כטועה. מדהים!

מה שמוביל אותי למסקנה הפשוטה – לא משנה מה יהיה טבעה של הדמות הראשית, עד כמה שהיא תהיה נוראית, עד שכמה שלא תהיה הצדקה למעשים שלה, עד כמה שהדמויות סביבה יהיו מוסריות וטובות – אנשים עדיין יעופו עליה. לא שזו תופעה חדשה על המסך – אני היישר חושבת על דמויות כמו דון דרייפר (כן כן!), דקסטר מורגן, טוני סופראנו….דמויות שאובייקטיבית אינן טובות בכלל, אבל אנשים אוהבים אותן עד אין קץ! ויש אינספור כאלה.

צ'ארלי מנסון, עדיין מקבל מכתבי מעריצים

את הסמינר שלי אני כותבת על צ'ארלי מנסון, מנהיג הכת שכיום יושב במאסר עולם על אחד הפשעים המזעזעים והמתוקשרים ביותר שהתרחשו בארה"ב אי פעם. גם לו, גם לרוצחים בטבח קולומביין, גם לג'יימס הולמס האחראי לטבח בקולורדו לפני מספר שבועות – לכל הפושעים האלה יש מעריצים. אנשים שכותבים להם מכתבים, אנשים שמצדיקים את מעשיהם. אפילו צופים וקוראים שמזדעזעים מהם עד עמקי נשמתם, נמשכים לסיפורים שלהם, נהנים לראות אותם על שערים של מגזינים, נהנים לדבר עליהם. כל פעם שלמנסון יהיה שימוע, זה יהיה בחדשות כי אנשים רוצים את זה. סוג של קרקס מעוות.

אני לא יכולה להימנע מלחשוב – האם זה בטבע שלנו להימשך לטרגדיות האלה? או שאולי הגלוריפיקציה שהמדיה הפופולרית עושה לפושעים הפיקטיביים איכשהו מתנה אותנו להתעניין בפושעים האמיתיים? מחקרים כבר הראו שהופעת אלימות במדיה מובילה לעליה של אלימות בקרב האוכלוסיה. אולי האדרה של אלימות זו גורמת להזדהות עם אנשים רעים על המסך, וזו מקלה על קבלה של פושעים כאלה גם במציאות. אולי זה בדיוק הפוך.

מה שבטוח הוא שהפיכתן של דמויות רעות (אם כי ללא ספק מרתקות) לגיבורי הסיפור יכולה בקלות לטשטש את השיפוט האובייקטיבי שלנו לגביהן. אני הייתי טוענת שזה גם מטשטש את השיפוט שלנו את המציאות, רק מעצם העובדה הידועה שתפיסות פחות קיצוניות בתקשורת תופסות יפה מאוד בעולם האמיתי, אבל אני מניחה שהיו רבים שלא יסכימו איתי. בכל מקרה, זה לא שיורידו את כמויות האלימות על המסך בזמן הקרוב, הרי זה לא יהיה כלכלי, נכון?

ואחרי כל הפוסט הצדקני הזה, אני לא יכולה להגיד שהגעתי לתובנות מיוחדת או שיש לי משהו לעשות בנידון. אחרי הכל, הסמויה עדיין מחכה לי.