הגענו לחלק האחרון בסדרת "עבר, הווה, עתיד", וזאת למרות שהולו שחררו בהפתעה את כל הפרקים של העונה החדשה של "ורוניקה מארס".
את "השנים" (Years & Years) בכלל לא תכננתי לראות, אבל במקרה לפני כחודש בעבודה עשינו פרויקט על הסדרה בשביל HBO, ורציתי לגלות על מה היא, בהתחשב בעובדה שכל מה שידעתי עליה הוא שמככבים בה אמה תומפסון וראש הממשלה שקיים יחסי עם חזיר. קראתי ביקורת וגיליתי שהסדרה עוסקת בעתיד הקרוב, ולדעתי זה מעניין בתקופה חסרת היציבות שבה אנו חיים. אני מניחה שרציתי לדעת מה הזוועות שמצפות לנו בשנים הקרובות כדי לא להיות מופתעת.
אז כן, למקרה שבאתם לחפש אופטימיזם, אולי "השנים" היא לא הסדרה בשבילכם. "השנים" היא סדרת דרמה בהפקה משותפת של ה-BBC ו-HBO, שנוצרה על ידי ראסל ט. דיוויס, כותב עונות 1-4 של "דוקטור הו" גרסת 2005. מכיוון שדיוויס בקי מאוד בז'אנר המד"ב, "השנים" מרגישה כמו מהלך טבעי עבור היוצר. הסדרה בת שישה פרקים שהחל משנת 2019 ובמשך כעשור, עוקבת אחר משפחה בריטית סחית בשם משפחת ליונס שמתגוררת במנצ'סטר – ארבע/ה אחים ואחיות מבוגרים, שלהם סבתא אחת וילדים משלהם, בגילאים שונים.
הקטע שהמשפחה היא לגמרי רגילה הוא קטע די עקרוני, מכיוון שאחד הרעיוניות העיקריים בסדרה הוא זה שגם משפחות רגילות לחלוטין, ממעמד הביניים פלוס, במדינות מערביות שנתפסות כבלתי מנוצחות, יושפעו משמעותית ממה שצופה לנו העתיד.
כפי שבוודאי ניחשתם, מה שהעתיד צופה הוא לא מזהיר במיוחד. אמנם זה לא "מראה שחורה", אבל לא הייתי אומרת שזה הרבה פחות מפחיד, דווקא בגלל שאין בעתיד טכנולוגיות משוגעות במיוחד והכל נראה די…רגיל. די כמו שהעולם נראה עכשיו האמת. הסדרה עוסקת בסוגיות כמו איום גרעיני, קריסה כלכלית, משבר הפליטים, פוליטיאים קיצוניים, ואפילו איחוד האדם והמכונה. טראמפ נבחר לקדנציה שניה, מה שאחרי נובמבר 2016 כבר ממש לא מרגיש בלתי סביר. כל הדברים שדי בטוח שכולנו נחווה בעשור-שניים הבאים.
משפחת ליונס המסכנה מושפעת מכל הבעיות הגלובליות הללו, כמו כל אדם אחר שחשב שהוא בטוח מפני העתיד לבוא. הדינמיקה המשפחתית משתנה, מערכות יחסים נבנות ונהרסות, הנפשות הפועלות משנות את החיים שלהן על מנת לשרוד, כי אין שום דבר אחר שאפשר לעשות חוץ מלהסתגל. האמת היא שבאופן כללי, בהשוואה לאחרים, הליונסים יוצאים די בזול מכל העסק. אני לא חושבת שזה בגלל שלא יהיה ממש גרוע למי שיש לו מספיק כסף או את הדרכונים הנכונים, אלא משום שהמכות שהדמויות מקבלות צריכות להיות אמינות מספיק. יותר מדי דברים קיצוניים מדי קורים להם, והופ, הצופים מתחילים להגיד "לנו זה לא ייקרה" והסדרה הופכת למדע בדיוני פרופר.
למרות המתינות היחסית, ישנם קווי עלילה ספורים ב"שנים" שכן הולכים די רחוק, אבל להרגשתי יוצרי הסדרה הצליחו לעשות את המעברים בין קווי העלילה הללו לסיפורים היותר פרווה די חלקים, כך שהקיצונים אינם מרגישים בלתי סבירים לחלוטין. המעבר החלק בין מה שאנו תופסים כריאליסטי לבין מה שנראה לנו פחות אפשרי, הופך את האימפקט הרגשי לגדול יותר ולחוויית הצפיה ליותר מטלטלת. עם זאת, אני לא בטוחה שזה מספיק להוביל מישהו לאיזהשהו שינוי באורח החיים או פעולה אקטיביסטית. לא שזו המטרה בהכרח.
סוגיה אחת שדווקא לא מקבלת במה בסדרה, באופן קצת אירוני, היא סוגיית האקלים. האקלים המשתנה והשיח על התחממות גלובאלית מוזכרים בסדרה ממש בקושי, וזאת למרות שרוב, אם לא כל הבעיות שמתרחשות בעולם של הסדרה (ובמציאות, למען האמת) קשורות לכל הפחות באופן עקיף בשינויי האקלים. למשל, בעיות הפליטים שצפויות להחריף משמעותית בעשורים הבאים ינבעו בחלקן הגדול מכמות המשאבים וכמות אסונות הטבע באזורים מסוימים בעולם. לעומת זאת, הסדרה בוחרת להציג את בעיית הפליטים באנגליה כתוצאה של משבר פוליטי באוקראינה, שבה לאחר השתלטות עויינת של רוסיה, הומוסקסואליות הופכת לבלתי חוקית.
ישנן הרבה הזדמנויות בסדרה להתייחס למשבר האקלים, אבל אולי ראסל ט. דיוויס פשוט לא חושב שהנושא רלוונטי בשנים הקרובות. דעתי האישית היא שאי אפשר בימינו לעשות סדרה או סרט על בני אדם רגילים בעתיד הקרוב בלי להשתמש באקלים כאחד ממעצבי היקום שבו הסיפור מתקיים. זה לא בגלל שאני מעודדת הטפה על כל ההרס שגרמנו עד כה ותוצאותיו העתידיות (למרות שאני כן), אלא בגלל השיח הוא כבר לא משהו שאפשר להתעלם ממנו בשלב זה. בטח ובטח אם היצירה עוסקת בקריסה חברתית, ומוצגים ליטרלי כל המשברים האפשריים האחרים. קצת עצל, לא? או נאיבי?
למרות דעתי על הפספוס לעיל, לא ממש חשבתי עליו במהלך הצפיה עצמה. גמעתי את הסדרה תוך יומיים (ורק כי ביום הראשון התחלתי לצפות די מאוחר) ונהניתי מכל פרק. זה דווקא הפתיע אותי, מפני שהסדרה הינה מאוד בריטית ועממית, ולעיתים תכופות מלמלתי לעצמי שהאנשים הללו בלתי נסבלים ושכל מה שקורה להם מגיע להם.
בסופו של יום, המסר שעלול להתקבל מהצפיה ב"שנים" ובשלוש הסדרות בהן צפיתי לפניה הוא שמה שהוא לא ההווה הוא מה שהכי מעניין. וזה הגיוני, כי את ההווה אנחנו כבר מכירים. אבל לדעתי המסר הנכון הוא שצריך ללמוד מהחוויות שאנו חווים דרך על המסך, לא משנה מתי הן מתקיימות. ללמוד מסדרות על העבר כדי שלא נעשה את אותן הטעויות בעתיד, להשתמש בסדרות על ההווה בתור חלון לתוך הבליינד ספוטים האישיים והקולקטיביים שלנו, וכמובן לשאוב מסדרות על העתיד רעיונות על איך החיים שלנו עלולים להיראות בהמשך, על מנת שנוכל לעשות משהו כדי ליצור עולם טוב יותר. אפשר רק לקוות שלא מאוחר מדי.
אום כולתורה 