עבר, הווה, עתיד – חלק א': "צ'רנוביל" ו"כשהם רואים אותנו"

ב

seeus1

כמעט חמישה חודשים עברו מאז הפוסט האחרון שלי, ואחת הסיבות לכך היא שבמהלך החודשים הללו אפשר להגיד שחוויתי משבר אמונה. הסימנים הראשונים התחילו כבר לפני, אי שם בתחילת 2019, רק שלא יכולתי לדעת שזה מה שקורה. באופן מצחיק, זה די דומה למה שקרה לדמויות ב…כמעט כל הסדרות שאכתוב עליהן בפוסטים הבאים. בכל אופן, הגעתי לפברואר 2019 עם שתי קומדיות רומנטיות שאחת מהן הייתה במקסימום חמודה והשניה הייתה חרפה, וסדרה אחת שבאמת די חיבבתי אבל כבר עכשיו אני כבר לא ממש זוכרת למה.

הייתי מאוכזבת ממה שקורה בטלויזיה ובקולנוע, ותהיתי למה בכלל אני עדיין רואה דברים וכותבת עליהם, ומה זה באמת משנה אם בכלל הכל נעשה למטרה אחת בלבד והיא לעשות כסף. למה בכלל להשתתף אם כל מה שיש שם בחוץ זה מלחמת תוכן בין כמה ענקיות כמו נטפליקס ודיסני שרק רוצות את תשומת הלב שלנו ולרוב, התוכן שהן מציעות נראה כאילו שהחברות האלה חושבות שכולנו חבורה גדולה של מטומטמים.

ופה אמורה להגיע בפוסט השורה "ואז ראיתי את הסדרה שהחזירה לי את האמון בכל מה שאי פעם אהבתי". אבל זה לא יהיה מדויק. האמת היא שמה שקרה הוא שצפיתי בחודש האחרון בכמה סדרות ממש סבבה, ובאותו זמן קולגה מוערך הציע לי להשתתף במצעד סדרות העשור שלו ואז נזכרתי שלחשוב על סדרות וסרטים, לכתוב עליהם, ולדברים עליהם עם אנשים אחרים זה עדיין אחד הדברים האהובים עלי. ודיסני יכולים לקפוץ לי עם מליסה מקארתי בתפקיד אורסולה וכל הרימייקים המעפ-עפנים שלהם.

אז הנה אני כאן. איכשהו יצא שהסדרות שבהן צפיתי – "צ'רנוביל", "כשהם רואים אותנו", "אופוריה" ו"השנים", בסדר הזה – מתחילות מהעבר, עוברות בהווה, ומסתיימות בעתיד. ועל כן החלטתי לכתוב עליהן באותה צורה.

"צ'רנוביל" (Chernobyl)

chernobyl1
ג'ארד האריס בתפקיד ואלרי לגסוב ב"צ'רנוביל"

במקרה של להיט מפתיע זה מבית HBO, נראה שלא רק לי יש עניין מעוות באסונות גרעיניים. בניגוד לבינג' שאמא שלי עשתה לסדרה (מסתבר שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ כשזה מגיע להרגלי צפיה, כמו שהתברר כשאמא גילתה את עולם הסטרימינג לא מזמן), אני ראיתי את "צ'רנוביל" בקצב של בן אדם נורמלי – לא מבחירה, אלא כי אורון צפה איתי. יכול להיות שהיא לא הייתה מדכאת בשבילי כמו שכולם טענו פשוט כי כולם הזהירו אותנו מראש, או בזכות העובדה שלא אכלנו כל כל המועקה הזו בערב אחד, אבל חוץ מכמה סיוטים העברתי את הסדרה די בקלות.

אותי מעניין לחשוב על מהו האלמנט ב"צ'רנוביל" שהפך אותה ללהיט. כלומר כן, כנראה שהיה להם תקציב די גבוה כמו כל סדרה של HBO שמכבדת את עצמה, וקאסט של שחקנים מוערכים כמו ג'ארד האריס, סטלאן סקארסגארד ואמילי ווטסון אולי תרם לעניין. באופן מפתיע, יוצר הסדרה קרייג מאזין כתב בעברו כמה פרוייקטים שבעיני דווקא גרועים כמו אסון צ'רנוביל עצמו, ביניהם סרטים 2 ו-3 בסדרת "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" (??!!!) וסרטים 3 ו-4 של "מת לצעוק" (??!!!!???) אז כאילו, לא הייתי מצפה שייצא משהו טוב מסדרה של מישהו עם קרדיטים כאלה. למרות אלה, גם הוא הוכיח את עצמו.

אבל בואו נודה, בימינו להמון סדרות יש תקציב מגוחך, וכל שחקן שמכבד את עצמו הספיק להיות בטלויזיה בעשור האחרון. גם כותבים לא חסרים. כמובן שהסדרה לא הייתה מצליחה ללא לפחות חלק מהאלמנטים הללו, אבל הם לא מה שעשה אותה. מה שעשה אותה הוא (א) שצ'רנוביל קרה באמת (ב) שהאירוע היה כמעט על-טבעי ו(ג) הוא קרה שוב מאז (בפוקושימה) ויכול לקרות שוב בימי חיינו.

chernobyl2
"הרעים"

פורנו אסונות שהנם פרי יצירתנו, זה מה שאנחנו אוהבים. לא שאנחנו לא אחראים על כמעט כל אסון טבע בשנים האחרונות, אבל הרבה יותר קל להסתכל מהופנטים על הריסות של כור גרעיני ולהגיד "זה אנחנו עשינו" בהשוואה להריסות שאחרי שתי רעידות אדמה, יום אחרי יום. ההנאה שבצפיה זו מורכבת משני סיפוקים מנוגדים: האחד הוא הסיפוק בידיעה שאנחנו, כמעט כאלים, יכולים לייצר כוח גדול כזה; כוחו של הכור הגרעיני הוא כוחה של האנושות. הסיפוק השני הוא כמובן הסיפוק שבמציאת האשם והענשתו. כן, אנחנו בתור הגזע האנושי מסוגלים, אבל לא אנחנו לחצנו על ההדק – אנשים אחרים, טיפשים וגאוותנים, הם אלה שנתנו לכוח לצאת משליטתם.

הסיפוק מלווה במועקה – אותו "דיכאון" שמתארים אלה שצפו בסדרה, שאולי נובע מהידיעה שאפילו אם לא אנחנו לחצנו על הכפתור, אנחנו אלה שנצטרך להתמודד עם התוצאות אם זה ייקרה שוב. עבור רבים מאיתנו, לא יהיה לאן לברוח. גם ה"טובים" שבסדרה בסוף קיבלו את שלהם הרי – חלקם מוקדם, חלקם מאוחר, כל אחד בדרכו שלו.

בתור מי שהידע שלה של המקרה עד כה הסתכם ב"צ'רנוביל = איזהשהו אסון גרעיני ברוסיה בשנות ה-80", אני יכולה להגיד שלמדתי די הרבה מהסדרה (אפילו אם חלק היה דרמטיזציה של האירועים). מה שלא למדתי מהסדרה, אבל שהיא הזכירה לי, הוא שהטבע שורד. במיוחד השנה, כשהאקלים מככב בכותרות, השיח מתחיל להשתנות ו"צ'רנוביל" היא דוגמה מהעולם האמיתי לשיח המשתנה. פעם, ממש לא מזמן, היינו מדברים על להציל את כדור הארץ. אבל זה לא העולם שאנחנו צריכים להציל – הטבע והחי בצ'רנוביל היום נמצאים בפריחה. מצבו של האיזור השתפר בעקבות האסון הגרעיני – כי הוא פונה מבני אדם (הנה עוד ניצחון לאנושות – אנחנו מזיקים יותר מפיצוץ גרעיני. הידד!). אז אם כדור הארץ יכול היה לצחוק עלינו, הוא היה צוחק וצוחק וצוחק, כי כדור הארץ ישרוד. זה המין האנושי שלא ישרוד.

"כשהם רואים אותנו" (When They See Us)

seeus2
אסנטה בלאק וג'ארל ג'רום ב"כשהם רואים אותנו"

שלוש שנים אחרי צ'רנוביל ובצד השני של העולם, מתרחש האירוע שהיווה השראה לסדרת הנטפליקס "כשהם רואים אותנו" – לילה אביבי בניו יורק בשנת 1989 שבו אישה לבנה נאנסה והוכתה כמעט למוות בסנטרל פארק, ומשטרת ניו יורק החליטה להאשים ולרדוף חמישה בני נוער שבמקרה היו בסביבה באותו לילה.

הסדרה בת ארבע הפרקים בבימויה של אווה דוברניי ("סלמה", "קמט בזמן"), עוקבת אחר המתבגרים החל מהרגעים שלפני התקרית, דרך החקירה המשטרתית, המשפטים, העונשים, והחיים שאחרי, או מה שנשאר מהם. לא אכנס לפרטים אודות כל אחד והאחד מהנערים שכן בעוד שסוף הסיפור אולי ידוע ברבים, פרטיו פחות ידועים, ואני לא רוצה להרוס את חוויית הצפיה (גם במקרה זה, צפיתי בסדרה בלי לדעת כמעט שום דבר והיה עדיף ככה).

כן אגיד שלמרות שנהניתי מהסדרה מאוד, הרגשתי שהיא הייתה מאוד חד-צדדית, ומאוד שחור-לבן (no pun intended). אין הרבה איך להשוות את "כשהם רואים אותנו" ל"צ'רנוביל", אך אחד הדברים שנעשו ב"צ'רנוביל" היטב לדעתי היה שלמרות שידענו שהאחראים על האסון התנהגו כמו מטומטמים במקרה הטוב ורשעים במקרה הרע, הסדרה הצליחה להסביר איך יצא שהם בחרו להתנהג כך. בניגוד לכך, ב"כשהם רואים אותנו", הלבנים היו הרעים, וזהו זה. ראיתי עשר פעמים את הדמויות הלבנות מתנהגות בחוסר היגיון, אבל אווה דוברניי לא הצליחה להשכנע אותי שההתנהגות הזו הגיונית, אפילו מנקודת המבט של הדמויות הללו עצמן. לעומת זאת, הנערים היו לגמרי תמימים, וסתם נקלעו לכל האירועים שקרו בפארק באותו לילה לגמרי במקרה.

seeus3
ג'ון לגוויזמו ופרדי מייארס מגלמים אב ובן ב"כשהם רואים אותנו"

אולי זה באמת מה שקרה במציאות ואולי כל איש חוק שהיה מעורב במקרה היה באמת באמת זבל מזובל ולא יותר, אבל קצת קשה לי להאמין. קשה לי להאמין בקיצוניות הזו, אבל זה מה שאופנתי בימינו, במיוחד בארה"ב.

אחד הדברים הטובים ביותר בסדרה היה הקאסט, וספציפית השחקנים הצעירים שגילמו את חמשת הנערים. הבולט מביניהם הוא ג'ארל ג'רום ("אור ירח") בתפקיד קורי וייז, שבניגוד לשחקנים האחרים, גילם גם את הגרסה הצעירה וגם את הבוגרת של הדמות שלו. דמותו של קורי הינה ייחודית משום שהוא היה היחיד שנשפט ונענש כבגיר, בשל היותו כבר בן 16 בזמן המקרה, ולכן הסדרה מציגה את מסעו של קורי כשונה מאוד מזה של ארבעת האחרים. סביר להניח שסך הכל זה בצדק, אבל כאמור, ההצגה של המקרה כולו בסדרה מרגישה מאוד סלקטיבית לשם הדרמטיזציה.

למרות מה שהיה חסר לי בסדרה, "כשהם רואים אותנו" הפתיעה אותי לטובה, ולדעתי אפילו רק ההופעה של ג'רום שווה את הצפיה. לדעתי יהנו ממה במיוחד אלה מכם שאהבו את "ליל האירוע".

עם שתי הסדרות הללו מגיע לקיצו פוסט ה"עבר" – שובו בקרוב עבור חלק ב', עם סיקור הסדרה "אופוריה", העוסקת בהווה (במיוחד אם אתם זקנים נרגנים כמוני, וכבר לא מבינים Kids these days).

עדכון:

לחלק ב': "אופוריה"

לחלק ג': "השנים"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s