דפוקות בראש: "מה גברים רוצים" ו"כמה רומנטי" בטוויסט של 2019 לקומדיה הרומנטית הקלאסית

בפוסט הקודם שלי על קומדיות רומנטיות הודיתי שאני אוהבת את הז'אנר, אבל אני רוצה לקחת את ההצהרה הזו בחזרה לאחר שצפיתי בטריילר לקומדיה הרומנטית Basmati Blues בכיכובה של ברי לארסון (זוכת האוסקר!!), שלכאורה יצא שנה שעברה. מסתבר כנראה, ש(א) אני לא כזה בקיאה בקומדיות רומנטיות אחרי הכל, וטוב שכך ו(ב) אני באמת צריכה לגגל פחות בשביל להימנע מתגליות מחרידות כאלה.

ועם זאת, בשבוע האחרון ראיתי שתי קומדיות רומנטיות לכבוד יום האהבה. אחת מהן היא "מה גברים רוצים" (What Men Want), שיצאה לאקרנים גם בארץ בסוף השבוע האחרון. השניה, זו שחיכיתי לה חודשים רבים עקב הערצתי הבלתי נשלטת לרבל וילסון ("פיץ' פרפקט"), היא "כמה רומנטי" (Isn’t It Romantic), שתצא בנטפליקס ב-28 לפברואר.

שתי הקומדיות הללו, שאותן אני משייכת גם לתת-הסוגה "דפקתי את הראש והתעוררתי ביקום מקביל" (ביניהן ניתן למצוא גם את "מרגישה פצצה" שכמובן ראיתי גם, והיה דפוק – no pun intended), מודעות לכך שנוסחת הקומדיה הרומנטית הינה ידועה לכל בימינו, ולכן כל אחת מהן מנסה לתת משהו אקסטרא. האקסטרא של "מה גברים רוצים" הוא למעשה שהסרט הוא רימייק של "מה נשים רוצות" משנת 2000 בכיכובו של מל גיבסון – לא ממש שובר מוסכמות אבל כנראה שכן צפוי למשוך את אותן/ם הצופות/ים שתמיד התעניינו בגרסה הנשית של הסרט. לעומת זאת, "כמה רומנטי" מביאה אותה בטוויסט שבו הגיבורה הראשית מודעת ל-, ומתעבת קומדיות רומנטיות, ובכל זאת מוצאת את עצמה כלואה באחת.

מה גברים רוצים

טראג'י פ. הנסון ("אימפריה") היא אלי, סוכנת ספורט קשוחה ומצליחה שלא מאוד מסתדרת עם גברים – אין לה זוגיות והיא אף פעם לא מקבלת את הקידום שהיא חושבת שמגיע לה. לאחר מפגש עם מיסטיקנית (שכמובן מגולמת על ידי אריקה באדו), אלי יוצאת לבלות ודופקת את הראש במועדון – ליטרלי. כשהיא מתעוררת בבית החולים היא מגלה שהיא יכולה לשמוע את מחשבותיהם של כל הגברים סביבה – ג'קפוט! מכיוון שהיא לא יכולה להיפטר מהכוח המשונה, היא מחליטה להשתמש בו לטובתה, והיא יוצאת למסע שייעמת אותה עם עצמה בעיקר, אבל גם יכניס אותה למצבים מביכים עם גברים.

מיהם הגברים? בין השאר, טרייסי מורגן בתפקיד הכי טרייסי מורגן שיש, מקס גרינפילד ("הבחורה החדשה" אבל לנצח ליאו מ"ורוניקה מארס"), אלדיס הודג' ("היישר מקומפטון" אבל בעצם מ"אורות ליל שישי"), ו…פיט דייוידסון ("סטרדיי נייט לייב" והאקס של אריאנה גרנדה), בתפקיד הראשון שבו הצלחתי לסבול אותו. כמובן שלא נשכח את החבר הכי טוב ההומו בכיכובו של ג'וש ברנר ("עמק הסיליקון") כי בכל זאת, קומדיה רומנטית.

אבל ה"גבר" העיקרי בסרט היא אלי בכבודה ובעצמה. כי העניין הוא שהרימייק החליף את הגבר באישה, פיזית, אבל האישיות נותרה "של גבר". אלי היא שאפתנית, דורסנית, אנוכית, לא פתוחה לרגשות, עם דגש לרגשות רומנטיים, וכולי וכולי. סטריאוטיפ של גבר מצליח. בסרט זה עובד לטובת העלילה, משום שאפשר להשתמש בתכונות האלה כדי לתרץ את העובדה שגברים לא אוהבים אותה. כמובן שזה חייב להיות כך משום שבשנת 2019 אי אפשר לעשות דמות של אישה שהיא סטריאוטיפ של אישה, אם כי בסופו של יום אלי מוצאת את עצמה נאלצת לשחק את סטריאוטיפ האישה בכל זאת. בשום פנים ואופן לא ניתן להפוך את דמותה של אלי לבן אדם אמיתי, משום שללא הסטריאוטיפ (בין אם נשי ובין אם גברי) – אין קונפליקט.

עקב כך, הסרט די יורה לעצמו ברגל, ולא באמת מאפשר להזדהות עם הדמות הראשית (וכל השאר לא נוכחות מספיק בשביל שבאמת יהיה לנו אכפת). ואם כי ניתן לטעון שהסטריאוטיפ הוא קללת הקומדיה הרומנטית, אני טוענת שזה דווקא לא חייב להיות ככה, כמו שמוכיח "כמה רומנטי".

יתר על כן, הסרט לוקה בחסר כשזה מגיע להומור. לכאורה, יש הרבה ממנו, אך סוג ההומור הוא הומור "של מבוגרים" שכולל לרוב בדיחות מין מתאמצות ובדיחות קקי משום מה, אולי כי בתוך כל בת/בן 30+ יש בעצם ילד/ה בן/ת 7? לא ברור. קלירלי, הסרט מנסה להיות אדג'י בכל דרך שהוא יכול, ולי באופן אישי סוג ההומור הזה לא ממש קוסם.

כמה רומנטי

אלופת הריצה האופקית רבל וילסון מגלמת את נטלי, אדריכלית צעירה שחיה חיים סטנדרטיים בדירה ניו יורקית דחוסה ועובדת בעבודה שבה אף אחד לא לוקח אותה ברצינות. נטלי שונאת באדיקות קומדיות רומנטיות, אבל לאחר שוד שמוביל לפציעת ראש, נטלי מתעוררת ומגלה לחרדתה שהיא תקועה בקומדיה רומנטית – ניו יורק לא מסריחה, הדירה שלה ענקית ומלאה בכל טוב, יש לה חבר מאוד הומו, והחתיך העשיר (ליאם המסוורת', או "ההמסוורת' השני הטוב ביותר") מתאהב בה. בבהלה לצאת מהקומדיה הרומנטית ולשוב אל חייה האמיתיים, נטלי מתמסרת לחוקי הז'אנר, והסרט הופך לגרסה המודעת לעצמה של כל רום-קום שאי פעם ראיתם.

על המסך תוכלו למצוא גם את בטי גילפין ("גלואו") בתפקיד החברה/אויבת המשרדית, פריאנקה צ'ופרה ("קוונטיקו") בתור הבחורה שהכי נדפקת בקומדיות רומנטיות ואף אחד לא חושב על זה בכלל, וההיילייט – אדם דווין בתפקיד הידיד הסטרייט שאליו הגיבורה לא שמה לב עד שמאוחר מדי. כמוני, מעריצי "פיץ' פרפקט" בוודאי יהנו ממפגש האיחוד בין וילסון ודווין, שהיו ללא ספק הזוג הכי מוצלח בקומדיית הנעורים על להקת הא-קפלה, ושבלעדיהם לא היה נאמר בסרט המשפט "I’m gonna finish him like a cheesecake" שכמובן השתרש בביתנו כתגובה לגיטימית לחלוטין למגוון סיטואציות יומיומיות.

אז אמנם מהרגע שנטלי מתעוררת מפגיעת הראש הסרט הופך לרום-קום לכל דבר, אך סיפור המסגרת הוא שמאפשר לסרט להיות הכי מגוחך שהוא רוצה להיות וכל הקלישאות הופכות לנסלחות ואף מתבקשות. בניגוד לאלי ב"מה גברים רוצים", או למשל לרייצ'ל ב"עשיר בהפתעה", נטלי היא לא סטריאוטיפ הרום-קום הרגיל. היא אולי קלישאית בסלידתה מרומנטיקה ובהערכה העצמית (הלא קיימת) שלה, אך לפחות היא דמות שמורכבת מניגודים. היא יכולה להתלהב מגברים חתיכים וגם לרצות שיהיו לה את כל הנעליים, ובה בעת גם לחלום על הצלחה מקצועית ולנהל מערכת יחסים בריאה עם אישה אחרת שהיא לא אמא שלה. נטלי היא למעשה מה שג'נה רינק מ"פתאום 30" הייתה יכולה להיות.

בהסתמך על סוג ההומור שכל אחד מהסרטים הולך עליו – הומור של גסויות ב"מה גברים רוצים" והומור PG-13 ב"כמה רומנטי" – הסרטים לא חולקים קהל יעד. בשתי הפעמים הייתי מוקפת בקהל שצחק ונהנה מאוד, אבל אני אישית בבירור יכולה להגיד שמ"כמה רומנטי" נהניתי הרבה יותר, לא רק בשל אהבתי הרבה לרבל וילסון, אלא גם משום שמצאתי את המסר של הסרט הרבה יותר רלוונטי והרבה פחות מטיפני מזה ב"מה גברים רוצים". וכן, אני גם יכולה להגיד שאני פשוט לא נהנית מסרטים שמתאמצים להיות וולגריים, ומעדיפה את הקומדיות הרומנטיות שלי נקיות מפיות מלוכלכים אלא אם כן מדובר ב"יומנה של בריג'ט ג'ונס".

אם כך, לא הייתי משלמת מחיר מלא על "מה גברים רוצים", אם כי אני בטוחה שיש קהל לסרט הזה שלא יתחרט כלל על הצפיה בו. לעומת זאת "כמה רומנטי", אם כי לא יתווסף לרשימת הקלאסיקות האישית שלי, היה לדעתי שווה את הזמן והכסף. עבור אוהבי קומדיות רומנטיות קלאסיות הבחירה לא יכולה להיות קלה יותר – אפילו לא צריך לקום מהספה. נשמע לי כמו דייט מוצלח מאוד.