לפני שבועיים בלבד, בפוסט שלי על "בלש אמיתי", ציינתי שכבר אין הרבה ייחודיות בסיפורים פיקטיביים או דוקומנטריים שסובבים סביב אלימות כלפי נשים וילדים, והגברים שביצעו אלימות זו. למרות שאמרתי שאמשיך לצפות בעונתה השלישית של "בלש" בשביל לוודא אם אני רוצה או לא רוצה לראות את כולה, בסוף לא עשיתי את זה וגיליתי שהאמת, זה לא חסר לי. עם זאת, לא פרשתי לחלוטין מצפיה בסוגת הפשע האמיתי ועם כל הניסיון שלי להיות יותר סלקטיבית, בסופו של דבר צפיתי בדוקומנטרי החדש על הרוצח הסדרתי הידוע לשמצה טד בנדי, "שיחות עם רוצח: הקלטות של טד בנדי".
סדרת הדוקו החדשה על הרוצח הסדרתי המפורסם ביותר באמריקה היא מעשה ידי נטפליקס, וכוללת ארבעה פרקים בלבד באורך של כשעה לפרק. הסדרה יצאה בנטפליקס ב-24 בינואר, בדיוק 30 שנה מהיום שבו הוצא בנדי להורג בכיסא חשמלי. לטעמי בחירת תאריך קצת צינית – האם היא חוגגת את מותו או את חייו? שניהם די נוראיים בעיני – ומצד שני, כנראה שאין תאריך יותר רלוונטי מזה.
הדוקו נוצר ובוים על ידי ג'ו ברלינגר שבפילמוגרפיה שלו רשימה ארוכה של פרוייקטיי פשע אמיתי. הסרט האחרון שביים הוא סרט עלילתי על בנדי בשם Extremely Wicked, Shockingly Evil, and Vile, שבו מככב זאק אפרון בתפקיד הרוצח. הסרט הוקרן לראשונה ב-26 בינואר בפסטיבל סאנדנס, יומיים לאחר שחרור הדוקו בנטפליקס, וגם הוא יופץ על ידי ענקית הסטרימינג.
כמו רבים אחרים, גם אני מוצאת משיכה מסויימת בסיפורי פשע אמיתי על אנשים כמו בנדי. לפני שנים, כשצפיתי לראשונה ב"שובר שורות" וב"ילדי האנרכיה" תהיתי מה הסיבה לכך, ועד היום לא הצלחתי להגיע אליה. זו עדיין יכולה להיות הגלוריפקציה שהתקשורת עושה לפושעים אלה, אך זה לא רק זה. אולי החוויה של הפשעים הנוראיים שהם ביצעו דרך המסך או הנייר מרגיעה את האיד שלנו ומשמשת כדרך להפיג לחצים – אנחנו לעולם לא נוכל להוציא את הזעם שלנו בצורה זו, אבל מישהו שם בחוץ עשה זאת. ואולי, זוהי דרך לחזק את האגו שלנו דווקא – אנו עוקבים אחרי הסיפורים הללו כדי לראות שהפושעים קיבלו את עונשם ואנו מרגישים טוב עם עצמנו. ולבסוף, יכול להיות גם שפשוט הסיפורים שלהם ממש שונים ומרתקים וזה כל העניין שיש לנו בהם.
באופן אישי, הפושע ה"חביב" עלי הוא עדיין צ'ארלי מנסון, שלמעשה לא רצח במו ידיו אף אחד מהקורבנות שלו, אלא גרם לאחרים לעשות זאת בשבילו. עצם העובדה שהוא הצליח למצוא אנשים שהיו משוגעים כמוהו ולהפוך אותם לשפוטים שלו הוא דבר הזוי לחלוטין בעיני. אך מעבר לכך, האופן שבו השלטונות עלו על מנסון וה"משפחה" שלו היה מרתק לא פחות. בדומה לסיפור הפשע המתואר בספרו האלמותי של טרומן קפוטה, "בדם קר", גם במקרה זה פתרון הפשע היה יכול בקלות לא לקרות. בעיני, עבודת הבילוש במקרים אלה היא אחד הדברים המעניינים ביותר בסיפור.
במקרה של בנדי, היו אנשי משטרה וחוקרים רבים שעבדו על מקרי ההיעלמות עליהם הוא היה אחראי, אך עברו כמה שנים טובות עד שהם הצליחו סוף סוף לתפוס אותו. גם זה בסופו של דבר קרה לגמרי במקרה. כשצופים בדוקו שלושים שנה לאחר התרחשות האירועים הללו, קל לחשוב שבטח חלק מאנשי המקצוע האלה היו רפי שכל, כשלמעשה צריך לזכור (והם דואגים להזכיר זאת פעמים רבות בסדרה) שהטכנולוגיות שזמינות לנו היום כמובן שלא היו זמינות בשנות ה-70. ובכל זאת, עצם העובדה שגם אחרי שתפסו אותו, הצליח בנדי לחמוק מידיהם יותר מפעם אחת, מעידה על כך שמסיבה כלשהי המעורבים בתיק לא לקחו אותו במרצינות המירבית.
הסיבה לכך יכולה להיות שבנדי נראה כמו בן אדם די נורמטיבי, ואפילו חביב ומושך. בחור צעיר, לבן, כריזמטי, סטודנט למשפטים. אף פעם לא רצח אף אחת מהחברות האמיתיות שלו (רק עשרות זרות). רבים חשבו שבנדי הואשם בשוגג, שכן הוא היה ידוע לכל כאדם לתפארת. בעברו לא ניתן למצוא סיפורים על ילדות קשה וטראומטית, ואפילו אמו לא הצליחה להבחין בשום דבר שהיה לא תקין איתו כשהיה צעיר. לפחות כך היא הוצגה בסדרה, כמי שתמכה בו והאמינה בחפותו עד שהוא בעצמו הודה בפשעיו.
רבים טוענים שבנדי קיבל יחס מועדף בגלל שהוא היה "חתיך", טענה שלכאורה מחוזקת על ידי העובדה שאחרי שהוא הורשע ברצח של מספר נשים ונידון למוות, בנדי עוד הספיק להינשא ולהביא ילדה לעולם. אבל האמת היא שלדעתי אין רוצח או אנס, חתיך או לא חתיך, שלא היו לו "מעריצות" משוגעות שהיו שמחות להינשא לו ולהמשיך את שושלתו. הטענה היא שאנחנו מאדירים מראה חיצוני על פני כל דבר אחר, ואם כי היא לא לגמרי מוטעית, המשיכה בפושעים אלה לא מאוד קשורה למראה החיצוני שלהם, אלה לכריזמה שלהם, או להילת הכוח שהם משדרים בגלל תסביך האלוהים/שיגעון הגדלות שרובם לוקים בו. כמו שאומרים שכשאתם חולמים שאתם מקיימים יחסי מין עם הבוס/ית שלהם – זה לא אומר שאתם חמים עליו/ה, אלא שאתם חמים על הכוח וההשפעה שלו/ה.
בין אם הייתה למראה החיצוני והאישיות הכובשת של בנדי כל השפעה על איך שהתייחסו אליו מאחורי הסורגים ובמהלך המשפט או לא, ניתן לראות בבירור שהוא איבד כל אהדה שאולי הייתה לו לאחר שהודה סוף סוף בכל פשעיו – ימים ספורים לפני הוצאתו להורג. אחד הדברים שאותי הכי זעזעו היה האירוע שעשו סביב הוצאתו להורג – כל האנשים שהתאספו מחוץ למקום ההוצאה להורג עם שלטים, אלכוהול, ואפילו מרצ'נדייז בצורת טי-שרטים ומחזיקי מפתחות, והריעו וצעקו כל הלילה לכבוד הבאתו של בנדי לכיסא החשמלי.
כמובן שהפשעים שבנדי ביצע היו הרבה יותר חמורים ומזעזעים מכך – בלתי נסלחים. ועם זאת, ישנו סוג אחר של שנאה ושל רוע שפרצו מהאנשים הללו בשעות האחרונות לחייו. השמחה לאיד היא לעיתים בלתי נשלטת, אבל ישנם כיעור ו-וולגריות כה גדולים בהצגתה לראווה כך. כולי תקווה שבתוך הקהל הגדול הזה היו אנשים ספורים בלבד ששמחו כל כך רק בגלל שסוף סוף זכו להכיר מישהו שהיה בבירור בן אדם גרוע יותר מהם עצמם.
בסופו של יום, טד בנדי היה בן אדם נוראי שקיבל עונש (בין אם זה היה העונש הנכון או לא זה נושא לדיון אחר), אבל הוא גם היה בן אדם מאוד חולה שבמקרה מחלתו הקשה התבטאה בכך שרוב הזמן הוא היה בן אדם רגיל לחלוטין, מה שמנע מסובביו להבין שמשהו שם לא בסדר. אי אפשר להרגיש כלפיו אמפתיה או לטעון שאם הוא היה מקבל את השיקום הדרוש הוא יכול היה להפוך לאזרח למופת, אבל לדעתי כן אפשר לנסות לזכור שכמו שהטבע בחר בו רנדומלית, הטבע יכול היה לבחור רנדומלית במישהו אחר, והאופן בו אנו מציגים את שמחתנו על מר גורלו בעיקר אומרת משהו עלינו, ולא עליו.
אום כולתורה 