נראה ש"בינג' סופשבוע" הפך למעין מסורת בביתנו בשבועות האחרונים, ואני מוצאת שזו סך הכל שיטה די טובה לדחוף את עצמי לכתוב לפחות פוסט אחד בשבוע. כזוג, אני ואורון לא מזמן סיימנו לצפות בכל חמשת העונות של "בוג'אק הורסמן" (שהיה מקסים אבל לא היה לי עניין בלכתוב עליו) ועתה אנחנו צופים בקצב נורמלי בדוקו "שיחות עם רוצח: הקלטות של טד בנדי". עם זאת, כשאני צופה בלי אורון, מפלצת הבינג' יוצאת החוצה ואני מצליחה לסיים סדרות הרבה יותר מהר. לא בהכרח משהו להתגאות בו, אבל קשה לוותר על הרגלים ישנים.
אז אתמול בשבת מצוברחת אחת, התחלתי וסיימתי את כל העונה הראשונה של הסדרה החדשה "בובה רוסית" (Russian Doll), פרי יצירתן של נטשה ליון ("כתום זה השחור החדש"), איימי פוהלר ("מחלקת גנים ונוף"), ולסלי הדלנד. אורכה של העונה הראשונה הוא שמונה פרקים, כשכל אחד מהם בערך 30 דקות. במילים אחרות, כל העונה היא באורך של סרט אירופאי אומנותי משעמם.
הרעיון מאחורי הסדרה יישמע לכם מוכר. בדומה לסרט "לקום אתמול בבוקר" (Groundhog Day) מ-93' ויותר לאחרונה ב"מז"ל טוב" (Happy Death Day), הדמות הראשית נדיה (ליון) מוצאת את עצמה מתה ביום הולדתה ה-36 וחוזרת לחוות שוב ושוב ושוב את אותו יום ההולדת. כמעט בכל פעם נדיה מוצאת את מותה בזמנים שונים באותה יממה ובדרכים שונות, ותמיד היא חוזרת לאותו הרגע בלילה של מסיבת יום ההולדת שלה. אחרי פעמים ספורות נדיה מבינה מה קורה, ואת העונה היא מבלה בניסיונות להבין למה זה קורה לה ואיך לתקן את המצב. בדרך היא תפגוש דמויות מהחיים הישנים שלה בנסיבות שונות, אך גם דמויות חדשות שיעזרו לה לשוב לחיים הרגילים שלה.
לא קשה להבין שרעיון ה"הזדמנות השניה" שניתנת לגיבורה בשביל לתקן את החיים שלה ואת מערכות היחסים שלה, הוא העומד במרכז הסדרה. כשאנחנו חושבים על כיצד היינו מגיבים אם משהו כזה היה קורה לנו, או על מה היינו עושים אם היינו יכולים לחיות את חיינו מחדש, לדעתי רובנו לא חושבים "וואו, אם הייתי יכול לעשות הכל שוב הייתי בן אדם הרבה יותר חרא". רובנו כנראה רוצים לקוות שהיינו יוצאים מהסיטואציה מחוזקים יותר, מאושרים יותר, ומקבלים יותר על עצמנו ואת סובבינו. בסיפורים כמו אלה לגיבורים לוקח תמיד יותר מדי זמן להבין את אותו הדבר אבל בסוף האסימון נופל, ו"בובה רוסית" אינה יוצאת דופן.
למרות שלסדרה אין הרבה מה להציע כשזה מגיע למקוריות, זה לא אומר שאי אפשר להנות ממנה. להנות מהדמות הראשית בגילומה של נטשה ליון, שהעובדה שלמעשה היא פחות או יותר מגלמת את הגרסה ה*לא* עבריינית של ניקי ניקולס לא ממש מפריעה. להנות מדמויות המשנה (או לפחות חלק מהן): החברות הכי טובות מקסין (גרטה לי) וליזי (רבקה הנדרסון), מהאם "המאמצת" רות (אליזבת אשלי), מהשותף לחוויה הקומפולסיבי אלן (צ'רלי בארנט). להנות מהדירות והבתים הניו יורקיים בהם מתרחשת העלילה, וגם להתעצבן מהעובדה שזה פשוט לא סביר שלכל האנשים האלה יהיו דירות בגודל כזה בעיר הזו. במיוחד הדירה של מקסין ודלת השירותים שלה שנראית כמו ואגינה מהחלל.
מה שפחות נהניתי ממנו במהלך הצפיה הוא שאפילו שהסדרה היא לא שיא העומק, ולא נראה לי שזו הייתי אחת מהמטרות המפורשות שלה, תפסתי את עצמי תוהה במשך די הרבה זמן מה הייתי עושה אם זה היה קורה לי. ואיזה דברים עשיתי בחיי עד כה שהייתי צריכה לעשות אחרת. המחשבות האלה חולפות בראשי לעיתים די תכופות גם ככה, עקב השינויים הרבים שאני חווה כרגע ונערכת לחוות בחודשים הקרובים, והסדרה רק עשתה אמפליפיקציה לרגשות האלה שהנם מעייפים מלכתחילה.
מצד שני אפשר לחשוב על זה אחרת ולהגיד שבעצם, חוויית ה"גראונגהוג דיי" היא לא חוויה שבאמת שייכת לעולם המדע הבדיוני. אחרי הכל, רובנו ~בעולם המודרני~ מתעוררים כל יום באותה שעה, באותה מיטה, הולכים לאותה עבודה, מתרועעים עם אותם אנשים, מדברים על אותם הדברים. ההבדל היחיד הוא בעצם שבגראונדהוג דיי "אמיתי" הזמן לא עובר ואנחנו נשארים באותו גיל, בעוד שבחיים האמיתיים איפהשהו הכל נגמר. אבל עצם, בכל יום אנחנו יכולים להניח שטפו טפו, אותו יום יהיה פחות או יותר כקודמו, אלא אם נחליט שיש משהו שצריך להשתנות ונעשה עם זה משהו. כל יום הוא למעשה הזדמנות לתקן את מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לתקן. אחרי הכל, אם לא ניקח את עצמנו בידיים, במידה מסויימת נמשיך לחיות את אותו היום שוב ושוב ושוב.
אז אולי כל מה שנאמר לעיל הוא קצת קלישאתי, כמו "בובה רוסית" בעצמה. אבל אני מאמינה שהפעולה לשינוי נובעת מהרבה רגעים קטנים של מחשבות ורגשות שמצטברים לאט לאט (לעיתים הרבה יותר מדי לאט) עד שלבסוף דוחפים אותנו קדימה כמו גל. אולי "בובה רוסית" היא סתם עוד סדרה לבלות איתה את הסופ"ש, ואולי היא עוד טיפה קטנה בגל שהולך ומתעצם. ואולי עבור חלקנו היא תהיה הטיפה החסרה שתגרום לנו לרצות לקום ולעשות סוף סוף את השינוי המיוחל בחיינו.
אום כולתורה 