סיכום 2018: קולנוע ואיש השנה

ב

mid90sברוכות/ים הבאות/ים לפוסט האחרון (!!!) בסדרת סיכומי השנה שלי לשנת 2018. אם הייתי הולכת לפי חשיבות, הפוסט הזה היה מגיע לפני פוסט הטלויזיה שפרסמתי לפני כמה ימים, משום שעדיין לטלויזיה יש מקום יותר חמים בלבי מאשר לקולנוע. עם זאת, רציתי לעשות את המירב ולהשלים סרטים עד הרגע האחרון, ומסתבר שזה השתלם כי הרשימה הבאה מכילה לא פחות משלושה סרטים שבהם צפיתי רק השבוע.

באופן כללי השנה הייתה לדעתי חלשה בקולנוע, אבל אני צריכה לציין כי דווקא בישראל השנה הייתה מאוד מוצלחת כי הרבה מהסרטים שיצאו בקולנוע בארץ הם בכלל סרטים מ-2017. מכיוון שצפיתי בהם ב-2017 (בין אם זה בפסטיבל קאן או בהקרנות מיוחדות או סטנדרטיות לחלוטין בניו יורק סיטי) החלטתי שלא להכניס את הסרטים הממש טובים האלה לרשימה הנוכחית (אם כי כן תמצאו רשימה שמית בלבד שלהם בסוף הפוסט), ולהגביל אותה לסרטים שבהם אני עצמי צפיתי במהלך שנת 2018.

חלק מהרשימה לא תפתיע אף אחד וחלק אולי קצת יותר. אני כן יכולה להבטיח שיש פה סרט אחד לפחות שלא הופיע באף רשימת סוף שנה שקראתי. נחשו איזה! סתם, אל תנחשו. אני אגלה לכם, ואף מוקדם מהצפוי. בואו נתחיל.

אזכור מיוחד: המוות הכי לא נעים – "תורשתי" (Hereditary)

במאי: ארי אסטר

hereditary

לא ייאמן שבסוף אכן הבאתי את עצמי לצפות בסרט הזה, אבל לפני ימים ספורים נפל לידי סקרינר וידעתי שזה נועד להיות. דבר ראשון, אני מניחה שכבר כשצפיתי ב"מקום שקט" (A Quiet Place)* אחרי שכ-ו-ל-ם טענו שזה הסרט הכי מפחיד בעולם ובסוף הוא היה מפחיד בקושי, הייתי צריכה להבין שאנשים נוטים לגוזמאות ושגם "תורשתי" בטח לא יהיה כזה מפחיד. מצד שני, כן נמנעתי מלצפות בו בתנאים אופטימליים כך שאולי הקלתי על עצמי בכך וזו לא חוכמה. בכל אופן, מ"תורשתי" נהניתי מאוד (במיוחד מההופעה המצויינת של טוני קולט המלכה) ומי שצפה בסרט יסכים איתי שיש בו…די הרבה סצנות לא נעימות. עם זאת, רק אחת מהן זכורה לי במיוחד ובלי לספיילר, רק אציין שהיא כוללת עמוד חשמל ולא ראיתי מוות כל כך שוקינג (no pun intended) כבר הרבה הרבה זמן. לדעתי העובדה שזה היה כל כך נוראי מעידה על משהו, בהתחשב בעובדה שיש כל כך הרבה דברים נוראיים וגרפיים בטלויזיה ובקולנוע בימינו. כבר נאמר על הסרט הזה שהוא פורץ את גבולות הז'אנר, והסצנה הזו היא דוגמא מושלמת לכך.

*לגבי "מקום שקט", בניגוד לכך, אני לא לגמרי לא בטוחה, ולא ממש מבינה ממה הייתה כל ההתלהבות חוץ מהזקן של ג'ון קרסינסקי ומהעובדה שאמילי בלנט מושלמת בכל מקום ובכל מצב. אבל חוץ מזה, איך אף אחד לא שאל את עצמו איך המשפחה הזו שרדה כל כך הרבה זמן בעולם שלמיטב ידיעתי, עדיין קיימים בו פלוצים רועשים? כאילו, הילדה חירשת. היא בטח אפילו לא יודעת שהפוקים שלה ושל סובביה יכולים לעשות קולות. איך הם שרדו כל כך הרבה זמן?? אני מבינה שיש הרבה דברים ביקום של הסרט שאנחנו פשוט צריכים לזרום איתם, אבל זה דבר אחד שאני לא מוכנה – לא מוכנה!! – לקבל.

אזכור מיוחד: הסצנה הכי טובה בסרט שלא נכנס לעשיריה – "סיפורו של רחוב ביל" (If Beale Street Could Talk)

במאי: בארי ג'נקינס

bealestreet

למעשה סרטו החדש של בארי ג'נקינס מבחינתי מקבל גם את תואר "הסרט שאהבתי בו הכל…חוץ מאת הסיפור…ואת הדמויות הראשיות…". המוזיקה המושלמת (של ניקולס בריטל**), התלבושות, הצילום, הופעת אורח מהממת כרגיל של איש השנה שלי בטלויזיה, בריאן טיירי הנרי…הכל היה נהדר חוץ מזה שלא היה לי אפכת מהזוג שאת סיפורו מגולל הסרט. נו שוין. בכל זאת, הייתה סצנה אחת שעמדה מעל כל האחרות, והיא הסצנה בה משפחתה של טיש (קיקי ליין) מספרת למשפחתו של פוני (סטפן ג'יימס הכובש שכיכב השנה גם בסדרה "הומקאמיג" של אמזון) שהשניים עתידים להפוך להורים, וכולם מאבדים את זה לגמרי – הן הדמויות והן הקהל. כמות התגובות מהצופים באולם במהלך הסצנה המשוגעת הזו לדעתי התעלתה על כל הקרנה אחרת שנכחתי בה. הסצנה עצמה הייתה מדהימה ומאוד מהנה לצפיה, אבל האקסטרא שהביא איתו קהל הצופים הפך את החוויה לאפילו יותר טובה.

ועכשיו לעשיריה…

10. "חשבון חסום" (Cam)

במאי: דניאל גולדהבר

cammovie

אז אמרתי שתחילת הפוסט שלא ייקח הרבה זמן להגיע לסרט המפתיע ברשימה, והנה הוא כבר פה! בגלל שהוא ממש ממש מתחת לרדאר הקולקטיבי, הקדמה קצרה. סרט מקורי של נטפליקס, "חשבון חסום" הוא מותחן פסיכולוגי (שקצת משווק כסרט אימה אבל הוא לא) העוקב אחר נערת מצלמה, או במילים אחרות חשפנית רשת, שיום אחד מגלה שפרצו לה לחשבון ועכשיו ישות אנושית או על-אנושית (לא אספיילר) מעמידה פנים שהיא אותה בחורה. לא הייתי אומרת שהסרט נכנס עמוק לתוך השאלות המוסריות, החברתיות ו/או הפסיכולוגיות שנובעות מהסיטואציה אבל אני כן יכולה להעיד שהצפיה באובדן השליטה של אליס (מדלן ברואר, "סיפורה של שפחה") על חייה ובאופן שהיא בוחרת להתמודד עם המצב הסבה לי הנאה רבה. באשר לכל אותן שאלות שהסרט מעלה ולא מתמודד איתן אני רק יכולה להגיד שאלה נושאים שאפשר לדון בהם במשך יובלות ואני לא חושבת שהסרט מתיימר לנסות למצוא פתרון לשאלות אלה. הצפיה בסרט היא דווקא פתח לדיון פנימי/זוגי/קבוצתי מעניין, ולדעתי זה מספיק לגמרי.

9. "הכנסיה החדשה" (First Reformed)

במאי: פול שרדר

firstreformed

סרט שלא היה לי שום תכנון לראות עד שאורון חזר ממנו ואמר שהיה מדהים (אם כי הטקטיקה הזו לא תמיד עובדת לו). ואז חיכיתי עוד איזה חצי שנה, ממש כמעט עד הרגע האחרון, בשביל להשלים אותו. הפן האקולוגי של הסרט היה מאוד רלוונטי לתקופתנו, אבל כמובן שזה לא היה ממש העניין, אלא ההתדרדרות של הדמות הראשית, הכומר הקצת לוזר ארנסט טולר (אית'ן הוק) והקונטרסט בין התדרדרות זו להתרוממות הרוחנית האישית והבינאישית שנובעת ממערכת היחסים שלו עם אחת מהנשים בכנסיה שלו, מרי (אמנדה סייפריד). ישנם כמה דברים בסרט שלדעתי היו קצת on the nose, במיוחד ההקבלה בין הרעלת כדור הארץ והרעלתו ההדרגתית של טולר עצמו, אבל זה לא ממש מפריע לצפיה, והייחודיות של הסיפור מכפרת על כך. אם כי זה לא תמיד המקרה, ב"כנסיה החדשה" הסיום האמביוולנטי של הסרט הוא גם אחד הדברים הכי טובים בו.

8. "אהבה בימים קרים" (Cold War)

במאי: פאבל פאבליקובסקי

coldwar

עוד כניסה של הרגע האחרון ועוד סרט עם סיום שאין כמוהו. הסיבה היחידה ש"אהבה בימים קרים" אינו יותר גבוה ברשימה הוא העדפתי האישית לסרטים פחות רומנטיים והסרט הזה הוא כנראה סיפור האהבה הגדול של השנה בקולנוע. ציניקנים כמוני עלולים להתקשות ולהבין מהו העניין שזוג האנשים שבמרכז הסרט מצאו אחד בשניה. מצד שני, הייתי מוכנה לזרום עם זה בתמורה לעובדה שאורכו של הסרט הוא אחד מהדברים שמושלמים בו – 90 דקות בלבד, ואין שום צורך ביותר מזה (עובדה שכדאי להזכיר לכמה וכמה במאים עכשוויים אחרים). תומאש קוט הוא אחלה בתפקיד המוזיקאי המבוגר ויקטור, אבל הכוכבת האמיתית היא יואנה קוליג, המגלמת את זולה, נערת כפר פולניה שהופכת לזמרת ופרפורמרית אירופאית מפורסמת (ונראית כמו שילוב של ג'ניפר לורנס, ג'סיקה צ'סטיין וברייס דאלאס האוורד – לא נתונים רעים סך הכל). יש לציין שבעוד שרוב הסרטים שנעשים בימינו בשחור-לבן נראים סתם כאילו שנעשו בשביל שוויץ היפסטרי, "אהבה בימים קרים" דווקא משודרג בזכות היותו בשחור-לבן, וקשה לדמיין אותו בכל צורה אחרת. תענוג לאוזניים ולעניים, וצפיה חובה לאנשים שיש להם רגשות.

7. "כיתה ח'" (Eighth Grade)

במאי: בו בורנם

eighthgrade

בתור מישהי שבאופן אישי הייתה די אוקוורד וגם קצת עגלגלה בכיתה ח', סרט הביכורים של כוכב היוטיוב בו בורנם היה ממש פגז מן העבר בשבילי. רק שעכשיו שאני יותר מ-15 שנים אחרי, זה הכל פחות מביך. אבל אם נהיה כנים, ממש קצת פחות. למזלי, זה לא בגלל שלא התגברתי על חוויות החטיבה והתיכון שלי אלא משום שבורנם (שבעצמו גם בערך בן 12 כרגע) וכוכבת הסרט אלסי פישר, הצליחו לייצר חוויה שתחזיר את כולנו בזמן (ואני אומרת כולנו, כי בואו נתערב שבדיוק שני אנשים שאשכרה היו מקובלים כטינאייג'רים צפו בסרט הזה) ותזכיר לנו כמה נוראי הגיל הזה היה. למעשה, אני דווקא הרגשתי שמחה בעקבות הסרט, מפני שזכיתי להיות מתבגרת בשנות ה-2000 המוקדמות ונחסך ממני הסיוט שהביאו איתן התפתחות האינטרנט ותרבות הרשתות החברתיות והטלפונים. כמה הרבה פחות לחץ היה על כולנו, הזקנים של היום, לעומת כל המסכנים שעוברים את התקופה הזו עכשיו. לקראת סופו, "כיתה ח'" הופך מעוד סרט טוב לאחד הסרטים המספקים של השנה כאשר באחת הסצנות האחרונות שלו, הגיבורה הופכת לגיבורת-על ועושה את מה שכולנו (לוזריי התיכון/חטיבה) תמיד רצינו לעשות. אם יכולתי לחזור בזמן בטח עדיין לא הייתי מעיזה, ולכן אני מודה לבורנם שנתן לדמות הראשית שלו את האומץ. גוצ'י!

6. "העולם שאחרי: הכחדה" (Annihilation)

במאי: אלכס גארלנד

annihilation

אולי אחת ההפתעות של 2018, "הכחדה" הופיע בכמה רשימות סוף שנה למרות הפאשלה השיווקית שהפילו עליו אולפני פרמאונט כשמכרו את זכויות ההפצה הבינלאומיות שלו לנטפליקס. זה פחות או יותר מקביל ללהגיד "עשינו חרא סרט, אז בואו נמכור אותו למי שייקח בשביל להפחית את הנזק הכלכלי". וחבל, כי זה היה אחלה סרט. רבים ציפו לו עקב היכרותם עם הבמאי/תסריטאי אלכס גארלנד שסרטו הקודם "אקס מכינה" היה אחד הדברים הטובים שקרו בקולנוע ב-2014, אבל לי הייתה פינה חמה בלב לסרט עוד הרבה לפני, שכן הוא מבוסס על אחד מהספרים האהובים עלי. הספר המדובר הוא Annihilation מאת סופר המד"ב ג'ף וונדרמיר, והוא חלק מטרילוגיה בשם The Southern Reach – אחת הסדרות המקריפות שקראתי אי פעם, והסרט לא משתווה לספר הראשון לא בקריפיותו ולא באיכותו. אבל גם קשה להבין עד כמה הספר הוא בלתי ניתן לאדפטציה קולנועית, ולכן מה שגארלנד כן יצר מחומר המקור הוא הישג מרשים מבחינתי. נוסיף לכך את העובדה שהסרט עצמו הינו מהפנט ויזואלית ואודיטורית וקיבלנו את אחד מסרטי המד"ב הטובים והמעניינים ביותר שיצאו בקולנוע בשנים האחרונות.

5. "סגן הנשיא" (Vice)

במאי: אדם מקיי

vice

ממש חם מהתנור פה בארה"ב, "סגן הנשיא" ייצא בישראל רק בשבוע הראשון של 2019, ואולי ימצא את דרכו לרשימות סוף השנה של חלק מהמבקרים בדצמבר הבא. ואולי לא ימצא, כי יש הרבה דעות חלוקות כשזה מגיע לאיכותו. אפילו בביתנו הקט לי ולאורון היו כבר לפחות שני דיונים ארוכים לגבי למה הסרט הוא טוב או לא טוב (מכיוון שאצלי הוא פה ברשימה, יכולים לנחש מה הייתה עמדתו של הבעל) אבל בעקבותיהם הצלחתי לנסח בתמציתיות מה אהבתי בסרט. ראשית ובלי קשר לנושא הסרט, לבמאי אדם מקיי יש סגנון מאוד ייחודי ואני אוהבת את הטון בכל הסרטים (והסדרה) שלו שראיתי עד כה – כי פוליטיקה זה בטוח לא משהו שמעניין אותי. שנית, בהמשך להערתי האחרונה, לא היה לי שום מושג על דיק צ'ייני ולכן כל דבר עליו היה חדש לי – מי שיודע על צ'ייני אולי יהנה פחות  בין אם זה משום שאין שום דבר חדש עליו בסרט ובין אם זה בגלל שהסרט אינו מדויק היסטורית (למעשה אין לדעת עד כמה הוא מדויק היסטורית, אם כי חלק מהדברים שרואים בסרט ללא ספק קרו). בנוסף, צ'ייני אולי מוצג בתור הבן אדם הגרוע אי פעם וזה משהו שקשה לחזות בו במשך שעתיים, אבל לי זה דווקא לא הפריע ומעבר לכך, דווקא חשבתי שהראו בו גם צדדים קצת יותר רכים (אם כי באופן מינימלי) ולא היה לי קשה להאמין למה שאני רואה על המסך. ואחרון חביב, אם כי משאלתי הגדולה היא שרמי מאלק יזכה השנה באוסקר על "רפסודיה בוהמית", אני גם אהיה מרוצה אם כריסטיאן בייל ייקח את הפרס על גילומו את צ'ייני, כי זה אכן אחד המהפכים המרשימים ראיתי והוא היה מעולה בתפקיד (כך גם איימי אדמס, שגילמה את לין צ'ייני). מדויק או לא מדויק, מחדש או לא – כל מה שאני יכולה להגיד זה שצפיתי בסרט של שעתיים על פוליטיקאי אמריקאי ונהניתי.

4. "המועדפת" (The Favorite)

במאי: יורגוס לנתימוס

favorite

אי אפשר לעשות רשימה בלי אחד הבמאים הטובים ביותר של השנים האחרונות – יורגוס לנתימוס. מה אני יכולה להגיד על האדם שנתן לנו גם את "הלובסטר" וגם את "להרוג אייל קדוש" חוץ מ"איך אתה יכול להיות כל כך טוב??". ואמנם "המועדפת" בניגוד לשניים האחרים (ולסרטיו הישנים יותר) לא נכתבו על ידי לנתימוס עצמו, הטאץ' הייחודי שלו מורגש מאוד חזק גם בתור במאי בלבד. הסרט, בכיכובן של השלישיה המנצחת אוליביה קולמן (בקרוב המלכה אליזבת' בשבילכם), רייצ'ל וייס ואמה סטון, הוא רחוק מאוד מההומור האפל ביותר של לנתימוס, אבל לא חסרים בו חלקים שבהם תצחקו ממה שקורה על המסך ואז תתהו אם העובדה שהרגע צחקתם הופכת אתכם לאנשים המרושעים בעולם. זה הקסם. מעבר להתעללות המהנה לצפיה שעוברת דמותה של אמה סטון במהלך הסרט, אני חייבת לציין ש"המועדפת" כולל גם את רגע ההתעלפות הטוב ביותר בתולדות הקולנוע, והן את משפט השנה שלי בקולנוע: "you look like a badger", משפט שהפך לנפוץ במיוחד בביתנו, אולי אפילו יותר מ"העברתי את התחת קדימה". וכן, אנו משתמשים בשניהם בסיטואציות שלגמרי הולמות את שניהם.

3. "רומא" (Roma)

במאי: אלפונסו קוארון

roma

הכל כבר נאמר על סרטו החדש של אלפונסו קוארון המקסיקני, השואב מחוויות ילדותו של הבמאי עצמו. אני אישית שמחה שיצא לי לראות אותו כבר באוקטובר בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק (עם הקדמה מגיירמו דל טורו, no less, שבא לפרגן לחברו הטוב) כי כבר אז כל מי שהצליח לצפות בו אמר עליו שהוא הסרט הכי טוב אי פעם, אבל לאחר שיצא בתפוצה רחבה אפשר להגיד ש-all hell broke loose. אני די בטוחה שהיה יורד לי ממנו משמעותית עם כל ההייפ שסביב. לשמחתי הסרט התברר כטוב יותר משציפיתי – סיפור עם דמות ראשית מאופקת ביותר ומאוד *לא* נוכחת בחיים שאותם היא חיה, בעוד שמסביבה הכל רק קורה כל הזמן בצורה הכי גרנדיוזית שניתן לדמיין. זה לא חוסר השליטה של קליאו (יאליצה אפריסיו) על כל מה שקורה לה, כי אם שמים לב לאף אחד בסרט הזה אין באמת שום שליטה על שום דבר, אלא הנכנעות שבה היא ניגשת לחייה, שהופך את הסרט למרגש בעיני. עד עכשיו קשה לי להחליט אם אותה כניעה היא בכלל קבלה שלווה וחוסר רצון ללכת עם הראש בקיר, או שמא פשוט צורת חינוך שרבים נופלים לתוכה ששאילת שאלות פשוט אינה חלק ממנה. סופו של הסרט, שאמנם מציג את קליאו סוף סוף כאקטיבית, גם הוא לא נותן פיתרון לשאלה זו. למרות זאת, השעתיים שביליתי עם קליאו ומשפחתה היו כשעתיים באוקיינוס שבו הגלים התחזקו בהדרגה, ושבסופן אני לא בטוחה אם טבעתי או אם הגעתי לחוף מבטחים.

2. "אמצע שנות ה-90" (Mid90s)

במאי: ג'ונה היל

mid90s2

נראה שסקייטרים היו פופולאריים במיוחד השנה משום מה, וחוץ מהסרט המקסים הזה יצאו גם Skate Kitchen (התשובה הנשית ל"שנות ה-90") והדוקומנטרי Minding the Gap. את האחרון לא ראיתי, אבל שניים היו לדעתי די והותר. בעוד ש"סקייט קיצ'ן" היה סרט סבבה, "שנות ה-90" היה לדעתי פשוט נפלא. מה שעוד יותר מפתיע הוא שהבמאי של הסרט הוא לא אחר מג'ונה היל, שגם לא בדיוק מזוהה עם פרויקטים דרמטיים (ו"מניאק" הדי מחפירה לא באמת נחשב) וגם לא ידוע בתור מי שחיי הילדות שלו היו קשים במיוחד (לפחות לא מהפן הכלכלי). ובכל זאת, בסרט שרבים מגדירים כפנינה בקולנוע של שנת 2018, היל הצליח ליצור דרמה מרגשת וכנה על ילד שאין לו כלום בעולם חוץ מסקייטבורד, חברים מפוקפקים, ומוזיקת היפ-הופ משנות ה-90. הוא הצליח ליצור חוויה שכולם יכולים להזדהות איתה, לא משנה כמה חוויית ההתבגרות שלהם הייתה שונה מזו של הדמות הראשית. סאני סולג'יק ("להרוג אייל קדוש") מקסים בתפקיד הראשי, אך יש לציין לטובה גם את לוקאס הדג'ס שמגלם את אחיו הבכור הפסיכופת איאן, שאמנם לא מופיע בסרט ליותר מכמה סצנות ספורות אבל כשהוא על המסך, הוא מעולה כהרגלו. קשה לקחת ברצינות סרטים על מתבגרים ככל שאנו עצמנו הולכים ומתבגרים, אבל זה אחד מהסרטים הטובים ביותר שראיתי על קבוצת הגיל הזו מזה זמן רב.

1. "נקמה" (Revenge)

במאית: קוראלי פארז'ה

revenge

היותו של סרט אלים ומשוגע זה של הבמאית קוראלי פארז'ה במקום הראשון ברשימה שלי מפתיע גם אותי. את "נקמה" ראיתי באזור מאי של השנה כשהוא יצא בהפצה מאוד מצומצמת בניו יורק, בעוד שאורון התרוצץ לו בין סרט לסרט בפסטיבל קאן. יצאתי מהאולם בהלם. הכל בחוץ נראה יפה יותר. אין ממש דרך לנסח את זה באופן שלא יישמע דרמטי לאללה, אבל הסרט הזה הפיח בי רוח חיים. אין מה לחפש עומק ב"נקמה" כי מה שרואים זה מה שיש – בחורה צעירה ומהממת עם זוג עגילי פלסטיק ורודים (זהים לגמרי לזוג שלי עצמי היה פעם) ולא הרבה יותר מזה כשזה מגיע לפרטי לבוש, יוצאת למסע נקמה והישרדות בו היא תילחם נגד אדם וטבע, והרבה, הרבה, הרבה דם יישפך. פארז'ה וכוכבת הסרט מטילדה לוץ, הצליחו ליצור משהו שפונה לגרעין הרגשי הפרימיטיבי ביותר בצופים (אולי בדגש על צופות) באופן כל כך משתלט שאני באופן אישי לא הרגשתי שום צורך להסתכל פנימה ולחפש איזשהו רגש או חלק באינטלקט שלי שיזכירו לי שאני בסך הכל בן אדם די רציונלי, שקול ולא אלים במיוחד, ולא כלבה מופרעת וצמאה לדם. ואם כבר מדברים, ניתן למצוא אזכור לסרט לא רק פה אצלי אלא גם ברשימת הרגעים הגדולים של השנה של אור סיגולי בסריטה – כנראה כי יש לנו את אותו הטעם בכלבות. אז כן, "נקמה" זה האחד השנה. לא מומלץ לא/נשים רגישים/ות לאלימות ו/או דם.

כמעט הגענו לסיום, אבל לפני שאני מגיעה סוף סוף לאיש השנה שלי בקולנוע, רציתי גם להכניס את רשימת סרטי השנה שלי שחלקתי עם אתר סרט. רשימה זו כוללת אך ורק סרטים שהופצו מסחרית בישראל השנה, ולכן רק סרט אחד בלבד מהעשיריה שלי מופיע בו – "רומא", שלא אציין אותו שוב פה. בשבילי אם כן זו למעשה דרך לחלוק את רשימת סרטי 2017 שלי, שבעצלנותי לא עשיתי שנה שעברה, אבל מגיע להם אזכור. אז הנה הם:

9. "מעשה פלאים" (Wonderstruck) של טוד היינס

8. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" (Three Billboards Outside Ebbing, Missouri) של מרטין מקדונה

7. "אני, טוניה" (I, Tonya) של קרייג גילפסי

6. "ליידי בירד" (Lady Bird) של גרטה גרוויג

5. "קרא לי בשמך" (Call Me by your Name) של לוקה גואדנינו

4. "חי בסרט" (The Disaster Artist) של ג'יימס פרנקו

3. "הריבוע" (The Square) של רובן אוסטלנד

2. "להרוג אייל קדוש" (The Killing of a Sacred Deer) של יורגוס לנתימוס

1. "אהבה חסרה" (Loveless) של אנדריי זבייגינצב

ואחרון חביב…

**איש השנה בקולנוע: ניקולס בריטל

nicholasbrittelכפי שלאיש השנה שלי בטלויזיה הייתה נוכחות ניכרת גם בקולנוע השנה, כך גם לאיש השנה שלי בקולנוע, המלחין ניקולס בריטל, יש נוכחות על המסך הקטן. בריטל מלחין מוזיקה לסרטים גדולים מ-2008, ובקרדיטים שלו ניתן למצוא סרטים כמו "סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן, "מכונת הכסף" של אדם מקיי, ו"אור ירח" של בארי ג'נקינס, הפרוייקטים הראשונים שהוא עשה עבור שני במאים אלה. אחרי השנה הזו אני כבר למדתי לזהות את בריטל על המסך, וניתן היה להאזין לעבודותיו בשלוש הזדמנויות שונות: הפתיח המעולה של "יורשים", והפסקולים של "סיפורו של רחוב ביל" ו"סגן הנשיא". הפסקול של "רחוב ביל" במיוחד הוא לדעתי יצירה יוצאת מן הכלל שניתן ליהנות ממנה גם ללא הצפיה בסרט, וכל המתעניינים יכולים למצוא את כולו ביוטיוב די בקלות. בהאזנה ליצירות הללו ניתן להבחין בקלות בשני סגנונות שונים שבהם מתמחה המלחין, האחד הוא היותר סנטימנטלי ושני הוא הכוחני – בשני המקרים המוזיקה שלו מרימה את היצירות שאליהן היא מתלווה. אין ספק שנשמע את המוזיקה היפהפיה שלו מתנגנת בעוד סרטים רבים.

לסיכומים הקודמים של 2018:

2018 בטלויזיה

2018 במוזיקה

 

ובזאת מסתיימים סיכומי השנה של אום כולתורה. להתראות בשנה הבאה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s