שישה סרטים שראיתי בלוס אנג'לס

ב

ladymacbeth2

יומיים לפני שמתחילה שנת הלימודים השניה והאחרונה שלי כאן בניו יורק ה(כבר) קרירה. בעודי מנסה להתחמק מההצניחה הבלתי-נמנעת לתוך חודשיים נוספים של חיפוש עבודה, אני נזכרת בכל הזמנים הטובים של הקיץ בהם כל מה שהיה לי לעשות זה לראות סרטים. החלטתי לכתוב על שישה מהסרטים הללו, שניים מהם שהיו השלמות long overdue, שלושה נוספים שאולי עוד יש סיכוי לתפוס על המסך הגדול מתישהו, ואחד שלא (כי הוא בנטפליקס).

אינגריד נוסעת מערבה (Ingrid Goes West)

ingridgoeswest2

מבין החמישה, זהו הסרט היחיד שהייתי מוותרת עליו. הייתה הקרנה שלו ביוניברסל אז למזלי לא הייתי צריכה לשלם עליו, כי אחרת הייתי מתבאסת. "אינגריד נוסעת מערבה" (תרגום חופשי שהענקתי לסרט כי למיטב ידיעתי אין לו שם רשמי בעברית) הוא קומדיית "מילניאלס" שבמרכזה אינגריד (אוברי פלזה), צעירה עם בעיות נפשיות שמנסה להבין מה לעשות עם חייה אחרי שמשחררים אותה ממוסד פסיכיאטרי. במהרה מתגלה כי המוסד לא שיפר את מצבה, ואחרי שהיא מתחילה לעקוב באינסטגרם אחרי טיילור (אליזבת אולסן), בחורה עם חיים מושלמים לכאורה, אינגריד מחליטה לקחת צעד נועז ולעקוב אחריה גם במציאות.

הסרט היה חמוד במקרה הטוב, ולצערי פחות מצחיק משקיוותי. על הרגעים הכי טובים של הסרט יש לתת קרדיט בעיקר לאו'שיה ג'קסון ג'וניור, שמגלם את השכן/בויפרנד של אינגריד, ומספק קונטרה קומית, קולית וקלילה לדמותה המשוגעת של אינגריד. בסופו של יום הלקחים שהסרט ניסה להעביר היו פשטניים למדי (למשל – החיים שמציאות אינם מושלמים כמו שהנם מוצגים ברשתות חברתיות. No shit!) ובעיקר התאכזבתי מהסוף, שאולי בכוונה היה אמור להיות ~אפל או ~מציאותי אבל למעשה יצא לא חינוכי בעליל, ויש שיטענו שאף מסוכן עבור צופים צעירים יותר. המלצתי היא לצפות בסרט רק בחינם אם משעמם לכם ולא בא לכם לחשוב יותר מדי.

פטרסון (Paterson)

paterson

"פטרסון" של ג'ים ג'רמוש היה כמובן אחת מההשלמות שלי שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן מזמן, אבל איכשהו אף פעם לא יצא לי להגיע לאף הקרנה של הסרט הזה. ב"פטרסון", אדם דרייבר מגלם נהג אוטובוס (דרייבר! חיחי. חוחו.) עם נטיה אומנותית. הוא חיי את חייו הפשוטים והמשעממים אבל גם – משורר. אשתו (אמנית גם היא, לכאורה) מנסה לדחוף אותו לפתח את כישורי הכתיבה שלו ולפרסם את השירים שהוא כותב, אבל כל מה שפטרסון רוצה לעשות זה לנהוג באוטובוס, לשתות בירה בבר השכונתי, ולא להתקדם לשום מקום בחיים אף פעם.

אם כי אהבתי את הסרט מאוד, אני חייבת להודות שהצפיה בו הייתה מאתגרת כי מתסכל לי לצפות באנשים כל כך חסרי שאיפות. בכל זאת, אני יכולה להבין את ה"קטע" – הכתיבה הייתה משהו שהוא עשה בשביל עצמו, והוא לא הרגיש את הצורך להפוך את התחביב שלו למקצוע. נכון שזה פשוט משהו שכבר לא עושים בימינו?

הרגשות הכי עזים שלי היו דווקא כלפי אשתו, שהייתה בעיני הטיפוס הכי מעצבן ביקום. כאמור, היא זו שכן ניסתה לדחוף את פטרסון להפוך למשהו יותר, והביעה שאיפה כלשהי להצליח יותר כלכלית. אבל בסופו של יום כל מה שהיא עשתה זה לשבת בבית ולעשות את האומנות הדי מכוערת שלה שגם לה לא הייתה שום מטרה, בזמן שהוא נסע באוטובוס כל היום כדי לשלם את החשבונות. האם היא בת חמש כלואה בגוף של אשה בוגרת? אחרת אני לא רואה סיבה לתלות המעצבנת הזו.

ואת האחרון שמרתי לסוף – הדבר האהוב עלי בסרט היה כמובן הכלבה המצויינת נלי (ז"ל) שגילמה את מרווין הבולדוג האנגלי השובב של הזוג. לא פלא שזכתה בפרס ה-Palm Dog בפסטיבל קאן בשנת 2016. שובבה כמוה לא הייתה ולא תהיה.

כוח עליון (Force Majeure)

forcemajeure

ההשלמה השניה והאחרונה ברשימה זו היא הסרט המדובר של רובן אוסטלנד השוודי, שהוקרן אצלנו כבר לפני קרוב לשלוש שנים. כל כך לא היה לי חשק אליו ששכנעתי את אורון לספר לי את כל הסרט בהנחה שלעולם לא אצפה בו, אבל לאחר שיצא לי לראות את "הכיכר" (The Square) בקאן השנה ולהנות ממנו עד מאוד (אם כי יותר בדיעבד מאשר בזמן הצפיה המפרכת עצמה) החלטתי שצריך לבדוק מה העניין עם "כוח עליון" אחרי הכל.

לכל מי שכמוני לקח את הזמן – "כוח עליון" הוא דרמה קומית אפלה על משפחה שיוצאת לחופשת סקי באלפים. מפולת שלגים משנה את תוכניותיהם של בני הזוג ושני ילדיהם הצעירים, ומאלצת אותם להתמודד עם ההשלכות הנפשיות של חוויה קרובה למוות.

"כוח עליון" דומה בצורה מסויימת ל"כיכר", שכן בשניהם הגיבורים מעין מושלכים מחוץ למה שהם חושבים הם החיים שלהם, ומוצאים את עצמם בעיצומו של מאבק בין האופי האמיתי והנמושי שלהם לבין הפרסונה שהם יצרו עבור הסובבים אותם. "כוח עליון" לדעתי הרבה יותר מהודק, ומה שאוסטלנד מנסה להעביר יורד יותר בקלות. מצד שני, הוא גם הרבה פחות הזוי ומשוגע מ"הכיכר" אז תלוי איזו חווית צפיה אתם מעדיפים.

ג'סיקה ג'יימס המדהימה (The Incredible Jessica James)

the-incredible-jessica-james-4_orig

אחד הסרטים היותר קלילים שראיתי הקיץ הוא הקומדיה מבית נטפליקס, "ג'סיקה ג'יימס המדהימה", בכיכובם של ג'סיקה וויליאמס (50% מצוות הקומיקאיות 2 Dope Queens) וכריס אודאוד (שלמרות שאני מכירה אותו מ-The IT Crowd תמיד ייזכר בתור מי שצועק על ג'סה בעונה הראשונה של "בנות" על זה שהיא לובשת bowler hat). "ג'סיקה ג'יימס", שלדעתי הינו שם כושל למדי כי לנצח כל פעם אתחיל בלחשוב על "ג'סיקה ג'ונס" (שונה לחלוטין), הוא סיפורה של בחורה צעירה בניו יורק שרוצה להצליח כמחזאית בעולם התיאטרון האכזרי של העיר הגדולה.

אם כי בטריילר הוא עלול להזכיר קצת את "בנות", "ברוד סיטי", ו"לא בטוחה" (כולן על נשים צעירות שגרות בעיר גדולה ולא יודעות מהחיים שלהן) מצאתי למרות כל ההומור, ל"ג'סיקה" יש דווקא טון יותר בוגר מהשאר, אם כי עדיין מלא אנרגיות, שמחת חיים והשראה. עם ג'סיקה, בניגוד לרוב הנשים האחרות שהזכרתי, דווקא אפשר להזדהות בלי לתהות אם את בעצמך הבן אדם הכי גרוע בעולם רק משום שבא לך להזדהות איתן. זה נחמד להרגיש ככה לשם שינוי.

עוד טוב: לאקית' סטנפילד ("תברח") בתפקיד האקס של ג'סיקה.

פחות טוב: דמויות שאומרות "אני בת 25 ועדיין לא השגתי שום דבר בחיים" וגורמות לי להרגיש זקנה.

ליידי מקבת (Lady Macbeth)

macbeth

בניגוד למה שהשם מרמז, לא מדובר בליידי מקבת השייקספירית ולא, מייקל פסבנדר לא מככב. "ליידי מקבת" הוא סרט בריטי המבוסס על הנובלה "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" של ניקולאי לסקוב, והוקרן אצלנו בפסטיבל ירושלים השנה. פלורנס פיו מגלמת את קתרין, צעירה נישאת לגבר מבוגר ועוברת לגור איתו ועם אביו הקשיש בביתם הרחק מכל נפש חיה. חייה משעממים ובעלה אינו בראה בה כל עניין, ולכן כאשר הוא ואביו עוזבים את האחוזה היא מנצלת את ההזדמנות ומתחילה להתפרע.

ההתפרעות ראשונית זו מובילה להתנהגות חסרת רסן, בלתי מוסרית בעליל ומופרכת לחלוטין. אני די בטוחה שזוג תמימים אפילו יצא מהאולם לקראת סוף הסרט, בעוד שההנאה שלי רק הלכה וגברה. אין לי מה עוד להוסיף על הסרט מעבר לכך שאני ממליצה עליו בחום אם לא ניתן להחריד אתכם בקלות.

סיפור רפאים (A Ghost Story)

aghoststory

נראה לי שבשלב זה ניתן להסכים ש-A24 היא חברת ההפצה הכי מעניינת שפועלת כיום. הם היו אחראים על הפצתם חלק מהסרטים האהובים עלי בשנים האחרונות, כמו "הלובסטר", "ספרינג ברייקרס", "אקס מכינה" ו"מונלייט", ועתידים להפיץ כמה מעניינים במיוחד, כולל "פרויקט פלורידה" המדובר (שלמעשה סוגר את "טרילוגיית" פלורידה הלא רשמית של החברה – שני הראשונים הם כאמור "מונלייט" ו"ספרינג ברייקרס"), Woodshock בבימויין של שתי האחיות שייסדו את בית האופנה רודארטה, ובכורת הבימוי של גרטה גרוויג, "ליידי בירד". אולי בעצם אעשה ל-A24 פוסט נפרד.

בחזרה ל"סיפור רפאים". דרמה מיוחדת במינה של דייויד לאורי, שמשתף שוב פעולה עם רוני מארה וקייסי אפלק אחרי ששניהם כיכבו בסרטו מ-2013,  Ain’t Them Bodies Saints. בשעה וחצי כמעט ללא דיבורים בכלל, אפלק מגלם רוח רפאים שתקועה בעולם החיים ומנסה למצוא את הדרך להמשיך הלאה. הדבר היחיד שטוב ברוני מארה בסרט הוא כמובן שהיא מסתלקת די מהר, ואחרי שהיא עוזבת הסרט משתפר משמעותית. לא ידעתי למה לצפות אפילו אחרי הצפיה בטריילר, והאמת היא שאני גם ככה ממליצה לא לדעת יותר מהתיאור לעיל. הסרט הכי טוב שראיתי הקיץ, אם כי קצת מטריד עבור אנשים (כמוני) שחרדים מן האינסוף.

ובפוסט זה מסתיימת טרילוגיית "לוס אנג'לס" שלי למעשה! ביום שלישי כאמור מתחילים הלימודים וחיפושי העבודה, אבל מקווה שההשראה תישאר איתי וייצא לי לכתוב עוד כמה פוסטים לפני שאעלם שוב. תחזרו לבקר!

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s