הייתי בהופעה של קניה ווסט באיצטדיון רמת גן. ולא נהניתי.

ב

לאחר חודשים רבים של שקט החלטתי לצאת מהמאורה שנוצרה סביבי בתהליכי הקבלה שלי לתואר שני ולכתוב את הפוסט הזה על חוויותיי מהופעתו של קניה ווסט, שהתקיימה אתמול באיצטדיון רמת גן.

הכיוון הראשוני שתכננתי ללכת בו עם הפוסט הזה היה יותר "לא נהניתי, אולי אני מזדקנת" מבואס, אבל הדברים שראיתי היום בתקשורת והתגובות עליהם בפייסבוק גרמו לי לחשוב שאפילו אם גילי המופלג הוא הסיבה שלא נהניתי (מיד נגלה אם זה אכן המקרה), עלי להודות בכך בלי בושה. אז בואו נתחיל בלציין כמה עובדות אודותיי לפני שאנחנו מתחילים:

  • כן, אני מבינה במוזיקה. ויש לי דעות עליה.
  • כן, אני מכירה יותר משני שירים של קניה ווסט. למעשה, במהלך השנים האזנתי למוזיקה שלו ואף נהניתי ממנה לעיתים תכופות למדי!
  • לא, כפי שתכיפות עדכון הבלוג הזה מרמזת, אני לא חיה על קליקים, לייקים או תגובות ולא מנסה לזכות בתהילת עולם.

עכשיו שהוצאנו את זה מהדרך, אני יכולה להגיד שוב – אתמול הייתי בהופעה של קניה ווסט ולא נהניתי. ונראה ש"מביני המוזיקה" למיניהם חושבים שאם אני אומרת את זה, אני בוודאי ההיפך הגמור ממה שציינתי לעיל. ובכן, לכל הפחות אותם "מביני דבר" יכולים לשקול מחדש את האפיון המעצבן והחצוף שהם המציאו לכל אותם מבקרים שכתבו דברים שליליים על חוויותיהם מההופעה. לא, לא כולנו מכירים ~רק את Heartless~.

אני אודה – רוב הדברים שהיו לא טובים בהופעה הזו לא היו קשורים כלל לקניה ווסט עצמו. רובים היו מאפיינים של כל הופעה גדולה אחרת בישראל.

ההופעה הייתה אמורה להתחיל בשעה 8, אבל אף אחד לא ציפה שזה באמת ייקרה כאשר פתיחת השערים מתחילה רק ב-6. אולי מכיוון שהשערים לא באמת נפתחו ב-6, או מסיבה לא ידועה אחרת כלשהי, קניה עלה לבמה רק בסביבות 9 וחצי (ללא מופע חימום מיותר, היתרון היחיד בכל המצב הזה). כאמור, הייתי בהופעות בפארק הירקון ואיצטדיון רמת-גן בחיי. אין פה שום דבר חדש ועם זאת, בגילי המופלג, הציפיה הזו לא הייתה שווה את כאבי הגב שיצאתי איתם בסופה של החוויה המרוממת.

כמובן, בהתאם להיותנו בישראל, גם בגולדן רינג לא הצלחנו להימנע מקהל ישראלי טיפוסי. ערסים שהשתכרו עד כדי עילפון (כמה בירה הייתם צריכים לשתות בשביל שזה ייקרה??) ו/או הורידו את החולצות שלהם בתהליך, כי כמובן מה יותר נעים מלגעת בגופות המיוזעים והמגעילים שלכם, אנשים זרים? או בנות עשרה שניסו להידחף קדימה ולהביא איתן את כל החברות שלהן שנותרו מאחור בעודן מטלטלות את שערן הפזור לכל עבר, צווחות, מצלמות את עצמן לסנאפצ'ט ואומרות דברים כמו "איזה חמוד אבא שלי".

והכי אהוב עלי (וכשאני אומרת "אהוב עלי" אני מתכוונת "תמותו") – לא אנשים שמצלמים את כל ההופעה בפלאפונים שלהם במקום לצפות בה (והיה בחור אחד מלפני שצילם עם שני פלאפונים. בו זמנית.) אלא אנשים שמצלמים את עצמם בוידאו שרים לאורך כל ההופעה ובין לבין נחים בשביל לעשות סלפי עם דאק-פייס. אפילו האמריקאיות הצווחניות שניסו להידחף לשורה הראשונה (ללא הצלחה, ואני מודה לכל מי שסייע להעיף אותן בחזרה למקומן) היו פחות גרועות מהאנשים האלו, כי לפחות הן הראו עניין במשהו שהוא לא הן עצמן. הלוואי שכל הדור הזה פשוט ישמיד את עצמו.

והסאונד, הו….הסאונד. כמה הופעות צריכות להיות גרועות בשביל שתבינו שלא שומעים כלום במקום כמו איצטדיון רמת- גן? חצי מהזמן לא הבנתי בכלל איזה שיר קניה מבצע עכשיו כי כל מה ששמעתי והרגשתי בכל איבר בגופי היה באסים ועוד באסים.

לבסוף, וזו נקודה שכן תלויה בקניה עצמו – קניה ווסט הוא פרפורמר טוב וממה ששמעתי מהופעותיו בעבר הוא גם פרפורמר חופר. ואני מודה – חששתי מזה, כי די מהר התחלתי לרצות שההופעה (שאליה קניתי כרטיסים ברגע שהמכירה נפתחה וחיכיתי חודשיים בהתרגשות) פשוט תיגמר. אבל בהופעה אתמול בערב הוא לא דיבר בכלל פרט ללבקש כמה פעמים שיתחילו לו את השיר מחדש ולהגיד בסוף שזו ההופעה האחרונה שלו לשנת 2015. מבקר כלשהו ציין שאולי היה עדיף לרבים מהנוכחים פשוט להזמין הופעה חיה של קניה ב-VOD לצפות בה בבית, ואחרי החוויה של אתמול אני נוטה להסכים. חוסר התקשורת הזה עם הקהל הפך את ההופעה מלא משהו לפשוט מיותרת מבחינתי.

"האם זה אומר שלא אלך לעוד הופעות?" תהיתי לעצמי לרגע. ואז נזכרתי בכל ההופעות המוצלחות שהייתי בהן בחו"ל בלי כל הישראל שמסביב (אל תדאגו, אני די מתכננת להסתלק מפה בהקדם האפשרי, למקרה שתכננתם להציע בנחמדות), והאמת שגם נזכרתי בהופעות המוצלחות שהייתי בהן בארץ. בזאפה, בהאנגר, בבארבי. אחת מהן, של קליס, הייתה אפילו בשנה האחרונה (אני לא זקנה אחרי הכל!) אז המסקנה היחידה והסובייקטיבית שלי היא – לא עוד הופעות במקומות המוניים, כי לא משנה איפה עומדים, כמה משלמים, בעמידה, בישיבה – תמיד יוצאים מאוכזבים. בסופו של יום, כמה שאנחנו חושבים שאנחנו מתקדמים ונאורים, כשמדובר בהופעות של אמנים בינלאומיים, אנחנו כולה מדינה של רוכבי גמלים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s