קאן 2015: חיים בסרט, או ארבעה – חלק א'

כמעט שבועיים עברו מאז שחזרתי מפסטיבל קאן המדובר, וכפי שחלקכם ראו כבר העליתי את רשמיי "על הנייר" באייטם שפורסם ב-NRG. אבל 800 מילים אינן מספיקות לכסות כמעט עשרה ימים של הקרנות, פגישות, קוקטיילים, עמידות בתורים, ארוחות במקדונלדס ואת טירוף החושים והדעת הכללי שהינו אחד מפסטיבלי הקולנוע הגדולים בעולם. ולכן חזרתי לפה, אם לא להמשיך לחפור על איך בקושי ראיתי סלבס ומה אכלתי כל יום לארוחת בוקר, אז לפחות לפרט אודות הסרטים היחסית מעטים אך הטובים (או לפחות ממוצעים) שראיתי במהלך הפסטיבל.

אם כך, להלן לחלקו הראשון של סיקור הסרטים שלי. נתחיל באלה שהיו טובים, או טובים מספיק בשביל שלא אצא מהם באמצע (וגם זה קרה לא מעט).

מקום 11 (כי עשיריה עגולה זה לחלשים) – Nasty Baby – סבסטיאן סילבה

nasty baby
החלטתי לצפות בסרט הזה משתי סיבות. הראשונה, אחת מתמונות הפרומו שלו, הראשונה בה נתקלתי, היא של שני אנשים היפים/היפסטרים שיושבים על מדרגות בניין בברוקלין. רק אחרי שחשבתי על זה הבנתי שאני אראה כמעט כל סרט שיש לו תמונת פרומו כזו. מבולבלים? גם אני.

הסיבה השניה היא שאחת מכוכבי הסרט היא קריסטן וויג, שאני אוהבת למרות שבחירות הסרטים שלה בדרך כלל לא מאוד לטעמי, או לפחות חמודות ותו לא. אבל מכיוון שהיא תמיד מתקשרת אצלי לאחת הדמויות שהיא גילמה בזמנו ב-SNL, פנלופי, אני כנראה אצפה גם בכל דבר שהיא עושה.

גם התקציר של הסרט משך אותי. הסרט מספר את סיפורו של בחור הומו צעיר שמחליט להביא ילד לעולם ביחד עם חברתו הטובה ביותר (וויג), רק שהתוכניות שלו מתחילות להתפקשש כשהוא מגלה שזה בלתי אפשרי, ועתה הוא צריך לשכנע את בן זוגו לתרום זרע למאמץ במקומו. בקיצור, כל החיים שלו הולכים לעזאזל.

אני מניחה שהייתי צריכה לצפות לכך שאשנא את כל הדמויות הראשיות, בהתחשב בהיותם היפסטרים ברוקלינאים. ואכן כך קרה. אבל רוב הסרט סבלתי בשקט. מה שלא ידעתי הוא שלבמאי סבסטיאן סילבה (שגם משחק בתפקיד הראשי) ישנו מוטיב חוזר בסרטיו שבו הכל מתנהל סביר והגיוני עד עשר הדקות האחרונות של הסרט, שבהן הכל נהיה הזוי ומופרך לחלוטין, ובסוף הצופים נותרים עם מחשבה אחת בלבד והיא "What the FUCK did I just watch?". זה לא היה וואט דה פאק מהסוג הטוב ויצאתי מהאולם מגלגלת עיניים.

הפיצוי היחידי בחוויה? הפסקול המעולה של דני בנסי וסונדר ג'וריאנס, שלמרבה הצער אינו זמין בינתיים בשום מקום.

מקום 10 – Love – גספר נואה

love
אחד מהסרטים המדוברים בפסטיבל השנה היה כזה בשל היותו: א. סרט פורנו וב. סרט פורנו בתלת מימד. יש סיכוי טוב שעל זה נואה שמח, כי אחרי כל הרעש התברר שכל העניין היה סתם גימיק באורך השאפתני של לא פחות מ-130 דקות.

מה יש בשעתיים (ויותר) הללו? ובכן, מדובר בסיפור אודות דושבג בבוגד שוב ושוב בבחורה שהיא לכאורה "אהבת חייו", מכניס להריון בחורה, ומבלה את כל הסרט בלהתלונן על כמה החיים שלו בזבל עם הבייבי מאמא והילד שלו, אחרי שמגלה שהאקסית האלמותית נעלמה מעל פני האדמה. בין ההתבכיונויות שלו לפלאשבקים ארוכים לחיי הזוגיות שלהם וכיצד הם התדרדרו, יש מלא סצנות סקס גראפיות שנמשכות נצח. ספויילר: זה מתיישן ממש מהר.

אה, ובכל השעתיים הללו של זיונים, פעם אחת לא רואים אף אישה גומרת. מסתבר שזה כבר יותר מדי קיצוני, אפילו עבור הבמאי שאחת מהסצנות בסרטו מסתיימת בזין גדול שגומר על כולנו. בתלת מימד.
בין אם נואה חושב שהוא גילה "איך אהבה עובדת" ובין אם הוא צוחק עם כולנו, עלינו, איתנו והכל בעצם נעשה באופן "אירוני ומודע לעצמו", "אהבה" הוא די ערימה של רפש שמנסה להיות פרוגרסיבית וחתרנית אבל נראית כמו יצירה של סטודנט לקולנוע שאיכשהו השיג תקציב עצום בשביל להפוך את הרעיונות היענו עמוקים שלו לפיצ'ר.

הפלוס היחידי? ויזואלית, הסרט מושלם.

מקום 9 – Louder than Bombs – יואכים טרייר

louder than bombs
לסרטו של הבמאי הנורבגי יש מעמד מיוחד בשבילי מהסיבה הפשוטה שההקרנה שלו שבה נכחתי הייתה הקרנת הבכורה, שהתקיימה בלומייר המפורסם, כולל שטיח אדום, צלמים מכל עבר, כל הגברים בטוקסידואים עם פפיון, כל הנשים על עקבים. אפילו הידיעה שהסלב הכי מרגש בשבילי בקאסט היה ג'סי אייזנברג (כלומר, אפילו לא כזה מרגש) ובסוף הוא גם לא הגיע, לא מנעה ממני להתרגש מהמעמד. אין ספק שזו הייתה חוויה (אם כי לא כזו שיש צורך מיוחד לחזור עליה).

באשר לסרט עצמו – הוא היה לא רע. לכל הפחות, לא נרדמתי. כמעט. איזבל הופר מגלמת צלמת מפורסמת ואם לשני בנים, אשר מתה בתאונת דרכים ומותירה את בעלה (גבריאל ביירן) להתמודד עם ההשלכות. במהלך הסרט אנו זוכים לקבל הצצות לחייהם הקודמים, טרם מותה, אשר מעלות שאלות אודות מחויבותה של האם כלפי המשפחה, לעומת מחויבותה כלפי התפקיד החשוב שהיא מבצעת כאשר היא רחוקה מהם. העובדה שכל הדמויות הראשיות בסרט הן אנשים די מעצבנים ולא מאוד תמימים בעצמם (חוץ מהמתבגר, שהוא מעצבן רק בשל היותו, ובכן, מתבגר) מדגישה את הצביעות שבטענות כלפי דמותה של הופר.

זוהי דרמה סטנדרטית, עשויה היטב ומאופקת, שאיננה מאוד יוצאת מהרגיל. אין בה שום דבר מיוחד או שובר שגרה, ויש בה ג'סי אייזנברג אחד עם תספורת מאוד לא מחמיאה. אבל הבחינה הזו של דמות האם בחייה היא ללא ספק מעניינת וכזו שתגרום לצופים לחשוב על הסרט ולדון עליו לאחר הצפיה בו. ואם אתם רואים יחסית הרבה סרטים, אתם יודעים שבימינו אין הרבה סרטים שאפשר להגיד את זה עליהם.

מקום 8 – Macbeth – ג'סטין קורזל

macbeth
גילוי נאות: לא הבנתי כמעט שום דבר שנאמר בסרט הזה. הבעיה שבשילוב בין שקספירית מדוברת במבטא סקוטי כבד וכתוביות ב…צרפתית. גילוי נאות נוסף: אני ושייקספיר לא מאוד מסתדרים כך שמומחית גדולה ביצירותיו אני לא.

ועם זאת, אני לא יודעת איך זה קרה אבל נהניתי מהעיבוד של הבמאי ג'סטין קורזל ל"מקבת". אולי בגלל שמייקל פסבנדר (הידוע בכינויו "כריש יפה תואר") ומריון קוטיאר מככבים ואפילו שרוב הזמן לא הבנתי מילה שהם אומרים היה ברור שהם עושים עבודה טובה (למרות שאפילו אז לא היה לי אכפת מאף אחת מהדמויות שהם גילמו).

אבל זה לא היה רק הקאסט. הסיפור היה אותו סיפור של המחזאי המפורסם, ללא טוויסטים "מודרניים" כאלה ואחרים בשביל לרפרש את הקלאסיקה בשביל הקהל העכשיוי. סתם עוד דרמה תקופתית לכאורה, ולא צריך להזכיר לאף אחד שראינו די והותר כאלה. ובכל זאת, יש משהו מאוד יפה ברימייק החדש הזה – הצבעים המשתנים באופן קיצוני בין סצנה לסצנה, הצילום, הפסקול, מעידים כולם כי הדגש הוא לא על הסיפור אלא על האווירה. וזה דווקא צעד די חכם כי בואו נודה, באמת, אבל באמת שלא צריך לעשות עוד רימייקים לשייקספיר. לא נאמנים למקור, לא מודרניים. ואם כך, היתרון של "מקבת" החדש על פני אחרים, שניכר דווקא באלמנטים הויזואליים ואודיטוריים שבו, הוא הופך את הסרט ללא לגמרי מיותר.

מקום 7 – Green Room – ג'רמי סולניה

green room
מתח/אימה/גור הם ממש לא הז'אנר שלי ובערך סוג הסרטים האחרון שאראה מרצוני החופשי. ולכן די מפתיע שהסרט הזה מופיע ברשימה, אבל הביקורות המהללות שקיבל מכולם לאחר הקרנתו הראשונה סיקרנו אותי, ומצאתי את עצמי בהקרנה של סרט האימה האלים.

הסרט עוקב אחר להקת מטאל שחבריה הצעירים מחליטים להופיע בבר של ניאו-נאצים. לא ההחלטה הכי נבונה, אבל מסתבר שעושים דברים משוגעים כאלה בשביל כסף כשאתם טיפשים. העניניים נהיים אף פחות נעימים כאשר חברי הלהקה מוצאים את עצמם תקועים בחדר אחורי ללא אפשרות יציאה, וכמה טיפוסים מעניינים מחכים להם בחוץ.

אחד הדברים שאני הכי שונאת בסרטי אימה הוא הניסיונות המעצבנים אך הפופולאריים להבהיל במקום להפחיד – זוהי אחת הרמאויות הגדולות של הז'אנר כולו שבעיקר מעידה על רמתו של היוצר. וחוץ מזה, זה לא כיף בשום צורה. שמחתי לגלות ש"חדר ירוק" דווקא לא נוטה ליפול למלכודת המפתה הזו. הוא גם לא מפחיד במיוחד, למען האמת, אך הסיפור שבבסיסו ישאיר אתכם על קצה המושב לכל אורכו.
בסרט, אגב, מככבים אנטון ילצ'ין, אימוג'ן פוטס, אליה שוקאט ואליל הבנים והבנות (!) בתפקיד מיוחד – פטריק סטיוארט.

מקום 6 – Tale of Tales – מתאו גרונה

tale of tales
ללא ספק אחד הסרטים שהכי ציפיתי לראות בפסטיבל היה סרט הפנטזיה האפי הזה של מתאו גרונה, וסרטו הראשון באנגלית. עם סלמה הייק ו-וינסנט קאסל בתפקידים הראשיים, ומה שנראה בטריילר כמו חוויה ויזואלית מרהיבה, האמת היא שהסכנה שהסרט יתברר כגרוע הייתה גדולה אבל היי, אני אוהבת להישאר אופטימית.

אז הביקורות היו לא משהו, והסרט התגלה כדי all over the place. מורכב ממספר אגדות של ג'מבטיסטה באזילה (שאחראי גם לגרסאות המוקדמות יותר של מספר אגדות מוכרות, ביניהן סינדרלה והיפיפה הנרדמת), Tale of Tales בעייתי בעיקר בכך שאי אפשר להבין מהו קהל היעד שלו. מצד אחד, סיפורי האגדה הם שטחיים וילדותיים וצופים בוגרים יותר בוודאי ייראו אותו כפשוט מדי. מצד שני, הוא אלים ומיני ובשום צורה לא מתאים לילדים.

ובכן, לפחות לא לילדים של זמננו. אלה מאיתנו שקצת מכירים אגדות יודעים הרי שכל הסיפורים עליהם מבוססים סרטי דיסני המזוקקים עם הסופים הטובים שלהם הם הרבה, הרבה יותר אלימים במקור. והם ועוד איך יועדו לילדים, אי שם לפני מאות שנים. במובן הזה, Tale of Tales הוא אדפטציה קולנועית מאוד מדויקת של אותם סיפורים ישנים. היא פשוט…לא לזמננו. וכן, זה אומר שהיא לא מתאימה לילדים.

אבל הידיעה שזו הייתה כוונתו של הבמאי – לשחק עם הטיימליין ארוך השנים הזה – אולי תעודד מבוגרים שצפו בסרט ולא התחברו, לחבב אותו קצת יותר.

_______________________________

ועם סיפור האגדה הזה מסתיים חלקו הראשון של פוסט קאן. לחלקו השני של הסיקור הקליקו כאן.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קאן 2015: חיים בסרט, או ארבעה – חלק א'

  1. פינגבק: פסטיבל קאן 2015: הזוכים, הזוכות ודיווחים על כל הסרטים שנצפו – חלק א׳ | סריטה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s