פוסט בזק: פסטיבל טרייבקה 2014

למי שחיכה בסבלנות, בשורות טובות. תאריך חזרתי לארץ מתקרב בצעדי ענק וביחד איתו רשימת פוסטים…שכנראה לעולם לא ייכתבו. אבל היי, לפחות אהיה דחיינית-על בתל אביב ולא בהוסטל מעופש.

הסיבה לפוסט הקצרצר הבא היא אירוע מרגש שלו חיכיתי המון זמן. היום בערב נפתח רשמית פסטיבל הקולנוע של טרייבקה בניו יורק ואני מתכננת לבלות את עשרת הימים הבאים בצפיה בסרטי הפסטיבל. הייתי רוצה להגיד שזה יכלול גם סיקור שלהם ממש כאן בבלוג אבל אני לא רוצה להבטיח הבטחות שווא. אולי במקום זאת אבחר לצאת במסע חיפושים אחר הקאפקייק הטוב ביותר בניו יורק.

image

בכל אופן, הערב נפתח הפסטיבל עם הקרנת בכורה של הדוקו Time is Illmatic, המציין 20 שנה ליציאת אלבום הבכורה המופתי של הראפר נאס. בתיאטרון הביקון המלא מעריצים ואנשים עם קשרים, נשא רוברט דה נירו דברי פתיחה ואחר כך הוקרן הסרט, קצר יחסית, זורם, ומעניין. לא באתי עם ידע מוקדם עם חייו של נאס ועל כן אני לא יכולה להגיד עד כמה הוא היה מחדש, אבל לאנשים כמוני זו הייתה הקדמה מושלמת ואני בטוחה שהמעריצים נהנו לא פחות אפילו רק בשביל הערך הסנטימנטלי שבצפיה.

האירוע הסתיים בהופעה חיה של נאס מיד לאחר ההקרנה, בה הוא ביצע את Illmatic במלואו. ההופעה הייתה גולת הכותרת של הערב והסרט היווה הכנה מושלמת בשבילה. החיסרון היחיד היה שהתיאטרון, או למעשה כל תיאטרון שהוא, אינו מקום מתאים להופעה מסוג זה, שעבורה הלהט של הקהל, הקירבה, הרצון לגעת ולזוז, הנם כמו אויר לנשימה. אבל כנראה שיש דברים שמוכרחים ללכת לאיבוד בשביל הפריווילגיה של לפתוח את אחד מפסטיבלי הסרטים הגדולים בעולם.

ובנימה זו, אני מזמינה אתכם לשוב ולבקר פה בימים הקרובים ולהתעדכן על ההצלחות, הנפילות, והניסיונות שלי להשיג סלפי עם בריאן קרנסטון.

פסח שמח!