נפרדים מהייזנברג: פרק הסיום של שובר שורות

יום מכונן בקרב אוהבי טלויזיה. אתמול קמתי ב-8 בבוקר, הורדתי את הפרק החדש והאחרון בהחלט של שובר שורות המופתית, נכנסתי בחזרה למיטה וצפיתי בפרק, בחושך, בעודי אוחזת בחוזקה בכרית ובדובי לתמיכה נפשית (סיפור אמיתי). לאחר כ-50 דקות ישבתי בשקט, נשמתי ומחיתי את שתי הדמעות שהזלתי על סיומה של אחת הסדרות הטובות ביותר שנוצרו אי פעם.

אני חייבת להודות – קצת קשה היה לי לכתוב את הפוסט הזה. אבל לא קשה מהסיבות הנכונות. התבשלתי עם הפרק מהבוקר ועד השעות הקטנות של ליל אתמול, עד שויתרתי והחלטתי שבלית ברירה הפוסט ייכתב רק היום. ויותר מיממה לאחר הצפיה, אחרי שגם קראתי ביקורות אחרות שעזרו לי להתחיל להסביר לעצמי את תחושותיי לגבי הפרק, זה מה שיש לי להגיד: האמת, לא עפתי.

אזהרה: למקרה שזה לא היה ברור, הפוסט מכיל ספויילרים רציניים לכל מה שקרה בפרק הסיום.

אובייקטיבית, אני מניחה שהפרק היה טוב. הוא היה עשוי היטב, בריאן קרנסטון, אהרון פול, אנה גאן ויתר הקאסט עשו עבודה נפלאה כרגיל. הגעתי למסקנה שכל מה שרציתי וחשבתי שייקרה אכן קרה, ובמקום מסוים שמחתי על כך. ועם זאת, הייתה בעייתיות כלשהי בפרק שתחילה לא יכלתי להצביע עליה, אבל עכשיו אני מבינה קצת יותר טוב. רבים יגידו (למעשה, רבים כבר אמרו) שהפרק היה סיום מושלם לסדר מושלמת. וזה נכון, הוא אכן היה מושלם. זו בדיוק הייתה הבעיה איתו.

רגע של חסד.

אחרי כל השנים הללו שבהן בהדרגה וינס גיליגן הפך אט אט את וולטר וייט ממורה כימיה תמים למפלצת, אחרי שכולנו הבנו שוולט חייב להיענש על כל הסבל שגרם לסובבים אותו, אחרי הכל – וולט סיים את דרכו כשידו על העליונה. כן, הוא איבד את משפחתו, את רוב כספו ואת חייו, אבל בסופו של יום – הכל הסתיים בתנאים שלו. המשפחה כנראה קיבלה במרמה את הכסף שסירבה בתוקף לקבל, אליוט וגרטשן כנראה יחיו עד סוף חייהם עם הפחד שיבוא יום ויחוסלו על ידי רוצחים שכירים,  לידיה, הנאצים, טוד – כולם מתו בזכות גאונותו הצרופה והבלתי מעורערת של הייזנברג הגדול. ג'סי, שניצל רק בזכות וולט, לנצח יחוב את חייו לאיש שהרס אותם עד יסוד ושביקש לקחתם עד לפני מספר חודשים ספורים. וולט אף זכה לחסד מסקיילר, בכך שנתנה לו לראות את ילדיו פעם אחת אחרונה. הוא גאל את עצמו בכך שחשף את מקום קבורתו של האנק. בסופו של דבר, וולט יצא ללא ספק גיבור ומנצח, ה-good guy. ואי אפשר היה שלא להרגיש קצת שמחה בשבילו.

אבות ובנים, פרידה אחרונה.

מדוע וולט יצא למסע הגאולה הזה? לא בגלל שהוא רצה לתקן את כל מה שעולל. לא באמת. אלא בגלל שזהו, הוא כבר הפסיד במלחמה גם ככה. וולט עזב את העולם כגיבור אלמותי, כאגדה, אך לא הקריב שום דבר, לא שילם על החורבן שהמיט. אילולא הכדור הסורר, הוא היה פשוט גוסס לאיטו עוד כמה ימים ומת בודד וחסר כל, אולי בתא מאסר, אולי בעודו במנוסה מהחוק. אבל לא, דווקא יצירה שרעיון השכר והעונש היה כל כך מרכזי בה, בחר גיליגן לסיים ברצף אירועים המתואמים אחד עם השני באופן מושלם, שיצאו לפועל בדיוק כפי שוולט יכול היה לייחל במצבו. בניגוד לשאר הסדרה, דווקא בפרק הזה הכל היה מתוקתק, נקי, סטרילי אפילו. נוח. וולט אינו פושע שנענש על מעשיו. הסרטן הוא שהעניש אותו. הטבע, החיים הם אלו שהענישו אותו. ולא על אף אחד ממעשיו הנוראיים.

היכן הייתה התעוזה שראינו ברבים אחרים מפרקי יצירת המופת הזו? היכן היה החספוס, הלכלוך, חוסר האונים שבתחושה שגיליגן דוקר אותנו בלב ואז לא מהסס גם לסובב טוב טוב את הלהב המושחזת? היכן הטראגיות, הקתרזיס, שבאמת מכבדים את הסדרה המדהימה הזו? מדוע גיליגן סיפק לנו את הדרך הפשוטה החוצה?

ג'סי זוכה להגשים משאלה.

אני, כמו כנראה רבים אחרים בעולם המודרני, קהת חושים וסנטימנטלית. שילוב קטלני. הטלויזיה עבורי היא כמו פסיכולוג טוב, תזרוק את המילה המתאימה ברגע המתאים ואני מתחילה להתייפח על כל המילים האחרות שלא נאמרו. על כל הרגעים המאושרים שהיו ועל אלה שכבר לא יהיו. יציאתו של ג'סי לחופשי, שהייתה אמורה להיות אחד מרגעי האושר הללו, הייתה קרובה לשלמות אך לקתה בחסר. מפלתו של וולט לוותה בהתרוממות רוח שלא הייתה במקומה. כזו המזוהה עם נצחונם של גיבורי על, לא עם תבוסתן של מפלצות. אחרי הכל, גם סיומה של שובר שורות הוכיחה כי הפרוטגוניסט חייב לקבל את הסוף הטוב ביותר שניתן, ולא את הסוף שבאמת מגיע לו.

אך עם כמה שהביקורת הזו נשמעת אולי עגומה, היא מלאה במאבקים פנימיים באופן דומה לסדרה בה היא עוסקת. בעוד שבפרק היו גם מספר רגעים נפלאים, כמו הסצינה בין וולט לסקיילר, והחלום בהקיץ של ג'סי, אין ספק שפרק הסיום לא השתווה לפרקים מדהימים אחרים שסיפקה לנו שובר שורות לאורך השנים. הפתרונות הקלים והנקיים של הפרק האחרון אינם מסוגלים לערפל את החדות המפעימה של כל מה שקדם לו. כן, ציפיותיי היו גבוהות. גבוהות מאוד. אבל אכזבתי הינה רק נפילה קצרה מהערצתי והערכתי לפלא שהייתה שובר שורות.

כמו שלינדה הולמס מ-NPR הטיבה להגיד: I didn't really like it, but I still loved it.

רק בתנאים שלו.

לקריאה נוספת:

מודעות פרסומת

19 מחשבות על “נפרדים מהייזנברג: פרק הסיום של שובר שורות

  1. נטלייה!!!

    חיכיתי שתכתבי משהו על הסדרה, ולא חשבתי שזה יהיה משהו בסגנון של 10 הבנים הכי שווים בסדרה (אם כי בואי נעשה גם את זה! מצד שני זה יראה בערך כך- 1. ג'סי…. הממממ….??? זהו. )

    אני חייבת להגיד לך משהו- הייתה לי תחושה מאוד דומה למה שאת מתארת. ואכן משהו בי לא היה מסופק בפרק הזה- בגלל שוולט הצליח להשיג גאולה מסוימת שגם אני לא רציתי שהוא יקבל בשלב הזה.
    אני לא חושבת שהוא לא חושב שהוא הפסיד דברים. ברור לי שהוא מבין את המחיר הגדול שהוא שילם על כל מעשיו- וברור לי שברור לו שעד כמה שהוא ינסה לתקן את המצב, הוא גרם לכ"כ הרבה חרא ופגע בכ"כ הרבה אנשים והוא אכן עושה כל מה שהוא יכול באותה נקודה, אבל להחזיר את הגלגל הוא לא יכול.
    אני חושבת שמה שמציק לי זה אולי הדרך שאנשים רואים את הסדרה והרבה תגובות שאני רואה שאנשים כותבים- על כך שהם שמחים שהוא זכה לגאול את עצמו, ושהוא מת במקום ה"אהוב" עליו, המעבדה. וכשאפילו מראיינים שמראיינים את וינס אומרים שהם עדיין רוצים סוף שמח בשביל וולט (לפני הפרק הזה). וכן, משהו בזה מאוד חורה לי. כי אם רוב הצופים היו מפסיקים לרגע לגייס את כל התירוצים המפגרים בעולם כדי להגן עליו, והיו מבינים את הדמות שלו מבלי לאהוב אותו, להריע לו. אולי זה פחות היה מפריע לי, הסוף הזה. לא יודעת. חלק בי בהחלט רצה איכשהו שהוא ימות שם בבקתה, גלמוד ובודד.
    אגב, אני בדיוק מקשיבה עכשיו לפודקאסט של הפרק האחרון, ועוד לא סיימתי, אני דיי בהתחלה, אבל וינס מספר כל מיני רעיונות שעלו על שולחן הדיונים כשהם ניגשו לכתוב את שמונת הפרקים האחרונים ויש כל מיני דברים מעניינים שהם חשבו עליהם ודחו, וחלק מהרעיונות הרבה יותר אפלים מהסוף הזה, וחלק בי מצטער שהם לא הלכו עם חלק מהרעיונות (היה רעיון אחד שסקיילר תתאבד. וחשבתי לעצמי- כן! שזה יהיה על המצפון של וולט. ואז נזכרתי בכל המעריצים המפגרים שכל הזמן ייחלו למותה, שבטח ישמחו מזה שהיא תתאבד, המפגרים. ואז אמרתי- יופי שהיא חיה!) .
    הרבה מהתגובות שאני רואה ממש גורמים לי להיות עצובה על העולם בו אנו חיות בו וזה עצוב.

    אבל יאללה, סתם שטויות- חזרה לדברים החשובים- איזה בנים שווים יש בסדרה עוד חוץ מג'סי? הממ.. היול? סתם סתם… האמת שטוד שווה עוגיה לגמרי. בהתחלה לא אהבתי את המראה שלו כי אני לא אוהבת בייבי פייס כאלו, אבל היה משהו מאוד חמוד, אם כי מקריפ בקראש שלו בלידיה (כאילו, גם אם הוא לא היה פסיכופט רצחני וכל זה). כן, כן, אני יודעת שאני חולה בראש, אבל היה בי איזה חלק שרצה לראות אותם מתחתנים ואותו דואג לילדה שלה והכל. נו, מותר לפנטז :-P.

    • דווקא יש בי איזהשהו מקום ששמח שוולט זכה לגאולה, כי בכל זאת, כל העונות האלה ראינו לתוך הנפש שלו והוא דמות כל כך מלאה, שקשה להתכחש גם לאנושיות שבו. מה שמפריע לי שזו השמחה שגיליגן בחר לשים עליה דגש, ולא זו שבלראות אותו מקבל את העונש הראוי לו. זה יכול היה ללכת לשני הכיוונים והוא בחר ללכת בכיוון הבטוח, אין מה להגיד.

      חחחחחחחחח טוד – את מכירה את זה?

      אישית הוא לא הטעם שלי, אבל ג'סי פלמונס שחקן מעולה והוא עשה עבודה כזו טובה. אני כמעט שוכחת שהוא התחיל את דרכו באורות ליל שישי וזה בהחלט אומר משהו.
      אהרוו פול הוא אליל ומושלם. אני זוכרת שלפני שהתחלתי לראות ב"ב (זה היה רק לפני שנה וחצי!) אמרתי לעצמי – אוף אבל אין שם חתיכים! ידעתי שיש את אהרון אבל הוא לא נראה לי ממש מפתה בזמנו. התבדיתי!!!
      אם יש לך זמן תראי את הסרט הזה איתו, הוא (הסרט) ממש חמוד ויש שם גם את רון סוונסון!

      • לא הבנתי, איך הוא היה יכול לקבל גאולה בדרך שונה? להסגיר את עצמו? ללכת לכלא? כן, האמת משהו בסיום שכזה גם היה מרגיש לי יותר טוב- כי זה יותר לקיחת אחריות. משהו בכל הפנטזיה של הגיבור צורם ממש.
        קראתי עכשיו את הכתבה של אמילי נוסבאום, והיא ממש פירטה את מה שהפריע לי שזה ממש כאב לי, כי כ"כ רציתי לאהוב את הפינאלה שהתכחשתי לכל הרגשות הלא נוחים שהיא העלתה בי (ולא במובן הטוב). משהו בה בהחלט חורק לי, וקצת מקלקל לי את הטעם מהסדרה הזאת שהייתה מיוחדת במינה בשבילי 😦

        כן, ברור שאני מכירה את המם של מת' דיימון- איזה גאוני אה? טוד לא עשה לי את זה לפני, אבל משהו בביישנות הזאת שלו של ילד קטן מאוהב קוסמת לי. לא יודעת להסביר. זה כאילו מזכיר כזה קראש תמים כזה כמו שהיה לנו בבצפר. (הרינגטון של לידיה! פרייסלס!). אני נוטה להתכחש לעובדה שהוא רוצח פסיכופת שרוצח ילדים ואנשים חפים מפשע כשאני מפנטזת עליו. לא ראיתי את אורות ליל שישי אגב.
        אני אהבתי את הדמות של ג'סי מההתחלה. בהתחלה רק בתור דמות כי הוא היה מצחיק- אחר כך כבר התאהבתי בו לגמרי, אבל ברור, מי לא? לא נראה לי שאראה את הסרט, הטריילר לא קסם לי במיוחד (ואני לא רואה סרטים רק כי יש שם מישהו חתיך). אבל היי מגניב- רון ותמי 2 🙂

      • אני לא כל כך מסכימה, ואסביר: וולט היה חייב למות, כך או אחרת. הלא הסרטן סופני – גם אם הוא לא היה פוגש כדור תועה/מטוס נופל/אמבטיה מלאה חומצה/סיגריית רייצין, זה היה קורה. הוא כן שילם מחיר – המבט שלו בהולי תוך הבנה שזו הפעם האחרונה שהוא פוגש בילדתו, ההסתכלות מרחוק על פלין ללא יכולת להתקרב או לדבר או לקבל סליחה ולהיפרד. הוא הבין מה הוא הפסיד ולמי הוא הפך. לא, זה לא המחיר האידיאלי השווה לסכום פשעיו, אבל המוות ממילא חיכה לו. אולי חלק מהדברים שקרו הם "מה שיכל לייחל לו" – אבל הם הטיבו עם אלו שפגע בהם: הכסף למשפחה, השחרור לג'סי, מציאת האנק למארי, החיסול של כל הסכנות הפוטנציאליות למשפחה ע"י חיסול הנאצים. זה לא מספיק, אבל זה המעט שהיה יכול לתת כדי לעשות את המסע מהייזנברג לוולט בפרק וחצי האחרון, וזה נעשה בצורה כל כך אלגנטית בכתיבה, בבימוי, בצילום ובמשחק.
        המוות במעבדה, עם השיר "בייבי בלו" ברקע, היה פנטסטי בעיניי. כי הוא החזיר את הכל להתחלה – לאהבה האמיתית לכימיה, להתרגשות ממנה, שעומעמה בתוך ענן הפשע והשקרים, ואולי גם בשגרת ההוראה האפרורית בבית הספר (להבדיל מיישום) שלפני כן. זה היה סיום יפה וקולע. כמה שנאה שוולט משך אליו, כמה נוראי שהדמות הזו נהייתה, המשחק המעולה של קרנסטון והכתיבה הזו לפחות סגרו את זה יפה, עם אנושיות של ממש, ואפילו מעט חמלה.

        (וכל עוד ג'סי קיבל סוף טוב למי אכפת מכל היתר?)

        • כן, אין ספק שהוא שילם מחיר כלשהו, אבל ההודאה שלו שהוא עשה את כל הדברים האלה בסופו של דבר בשביל עצמו בשבילי מרמזת על כך שמבחינתו המחיר הזה שהוא שילם הוא לא הנוראי ביותר. כמו שאמרת, זה אכן היה אלגנטי מאוד אבל משום מה אני קיוויתי למשהו פחות אלגנטי ויותר gritty. השיר בסוף, אגב, לא התחברתי איתו ממש…אבל כנראה שבעניין הזה אני באמת אהיה במיעוט (אם כי אני מניחה שאני כבר ככה במיעוט) 🙂

          תכל'ס, אם ג'סי לא היה מקבל סוף טוב ראשים היו מתעופפים ולגמרי הייתי מאבדת אמונה שיש טוב בעולם. אז כן, אני שמחה שקיבלנו את זה!

          • אני לא מתה על השיר עצמו, אבל הוא היה מוצלח בקונטקסט הספציפי הזה – אז גם אני במיעוט איתך (:

            ההודאה היתה מפתיעה כי הוא סוף סוף הבין מה שכולנו הבנו מזמן. מהבחינה הזו, הוא כן שילם מחיר – אחרי ששיקר לעצמו ארוכות שהכל למען המשפחה, שהכל קרה באשמת אחרים או הנסיבות למרות כוונותיו הטובות, הוא מבין שהוא אחראי לשבר המשפחתי, למוות, לעצב, לשנאה, שהוא יצר את כל הרע הזה לאנשים שהכי אהב רק בגלל מניעי אגו ואין כבר דרך חזרה, והסליחה לעולם לא תתקבל. הוא משלים עם זה כי אין ברירה, זה מה שיש וזה מה שאפשר לעשות במעט החיים שנותרו לו.
            והלא גם אם הוא היה נתפס, הוא היה מת לפני שלב סיום המשפט והכלא. "עונש" גדול יותר היה עולה בחייהן של דמויות חפות מפשע.

            • לגבי החלק האחרון – אני מניחה שתלוי איך היו עושים את זה. אניוואי, מה שקרה קרה ואי אפשר לשנות את זה עכשיו. סך הכל לא סיום גרוע לסדרה, בכל זאת….אני יכולה לחיות איתו. 🙂

  2. קודם כל, חיבוק! הפסקה הראשונה שלך ריגשה! 🙂

    דווקא כשחושבים על זה, ג'סי זכה לסוף לא ממש טוב.

    אסביר.

    נכון שהוא יצא לחופשי וכעת הוא יוכל לפתוח בחיים חדשים ונטולי פחד.
    רק מה, ג'סי כרגע חסר כסף. בספק רב אם יראה שוב את ברוק. וכמו כן, אני לא כ"כ בטוח
    שהנאצים הספיקו להשמיד את ה-DVD המפליל, כך שאם המשטה תמצא אותו אז ג'סי
    יהיה נמלט לשארית חייו. אני מקווה באמת ובתמים שראינו פלאשפורוורד שלו באיזו סדנת נגרות
    אי שם בדרום אמריקה או משהו ולא סתם פנטזיה רגעית או אולי פלאשבק.

    וולט, מצד שני, סיים את חייו בידיעה כי הוא השיג מימוש עצמי נהדר, נגזרת של אנוכיות לשמה.
    הוא רמס כל חלקה טובה של מוסר בדרכו להשגת המטרה והיא לא יותר מאשר לבנות אימפריה
    שתחפה על האימפריה ממנה לא היה חלק. ליבי עם הולי שלא תגלה לעולם מי היה אביה.

    אגב, אני עדיין מבסוט מעצמי, ניחשתי שסקיני פיט ובאדג'ר יחברו לוולט 🙂

    ועוד דבר –
    אני יכול להבין למה לדעתך הסיום בסופו של עניין לא גרם לתחושת וואו עצומה כמו לא מעט מהפרקים
    הגדולים האחרים של הסדרה. ההבדל העיקרי הוא שבפרק הסיום וולט הוא בעל השליטה.
    לא היו אמורות להיות הפתעות או טוויסטים מלוכלכים וכואבים כי הוא הוריד את השעון שג'סי נתן לו במתנה
    והבין. הבין כי נגמר הזמן. אין לו צורך במושג הזמן. הוא קובע מה יקרה ומתי על מנת להיפרד מכולם, לטוב ולרע.

    • אגב עניין השעון – ב talking bad וינס גיליגאן אמר שהסיבה העיקרית שהוא הוריד את השעון זה בגלל שבסצינות פלאש פורוורד שהם צילמו הוא היה בלי השעון והוא לא רצה שזה יפריע לרצף.

      • אוי, גדול 🙂 איזה מצחיק אם חצי מהסדרה נעשתה איך שנעשתה מסיבות כאלה וכל מיליוני המעריצים פשוט ממציאים לעצמם פנטזיות על משמעות נסתרת! חח

    • אני מסכימה לגבי ג'סי, אין לו ממש הרבה ברירות כרגע. מה הוא אמור לעשות בדיוק? כנראה שזה מה שלא היה מושלם מבחינתי. כל כך רציתי שיהיו לו חיים באמת טובים, שלא סתם ייצא מזה חיי. הלוואי והייתי יכולה לראות אותו משוקם ומגיע לפגוש את ברוק!!!

  3. מדהים שמעט מאוד אנשים הבינו מה בעצם ראינו… עכשיו זה כבר רץ ברשת אבל בעצם כל פרק הסיום הוא פנטזיה המתרחשת בראשו של וולט, בעודו יושב, גוסס, ברכב עטוף בשלג כששוטרים מקיפים אותו. החל מהרגע שהוא אומר "רק קחו אותי הביתה" מתחילה הפנטזיה – והופ הכל מתרחש כפי שוולט היה רוצה – המפתח של האוטו מתגלה בדרך פלא מעל ראשו, הוא צץ במקומות (הבית של הזוג שוורץ. בית הקפה של לידיה וטוד. ביתה של סקיילר…) וכל זה בחופשיות כאשר הוא האיש המבוקש ביותר במדינה. וכמובן בסצנת ההרג והשחרור של ג'סי הכל מתרחש בצורה מושלמת! כולם מתים! ואפילו טוד שורד בכדי שג'סי יזכה לחסל אותו בעצמו. הוא מחדיר את הריצין לשקית אטומה של סטיבה…. לתה של לידיה… ועוד ועוד. בצפיה שניה ושלישית בפרק זה כל כך ברור והופך את הפרק הזה ליצירת מופת וכנראה, אחרי הסופרנוס, פרק הסיום הטוב ביותר בהיסטוריה של הטלויזיה.

      • אכן. אין מצב שהתאוריה הזו נכונה. (יותר מזה, בראיונות שלאחר מכן הוא הסביר עד כמה הוא לא רצה לעשות סוף אמביוולטי ולא ברור וכו'.) אין שום מצב שהוא כיוון לכיוון הזה.

    • היו גם תיאוריות מוצלחות על כך שהפינאלה של הסופרנוס, עונת הפינאלה יותר נכון,
      היא פנטזיה/חלום בגלל המון רמזים בכל מקום. זה נחמד והכל אבל כל עוד היוצרים לא
      תומכים או נותנים סימוכין לתיאוריות, הן נותרות רק בגדר תיאוריות, וזה תקף גם לגבי פרק
      הסיום של שו"ש.
      המשטרה לא הקיפה את וולט, היא חלפה על פניו. גם אם לא היה מוצא את המפתח,
      ראינו מה מוחו מסוגל לעשות במצבים קשים הרבה יותר מזה 🙂

  4. האומנם רק ראיתי את הסדרה עכשיו ולא כשהיא התחילה אני חייב לציין ולהגיד שאני נמצא בפוסט טראומה אחרי הפרק האחרון וכל היום שלי התחרבן במחשבות
    הסידרה הזאת גרמה לי להכיר את השחקנים מבפנים ולהיכנס לדמות של שלושתם ביחד ואני ממש בדיכאון
    חייבים להוציא פרק סוגר מעגל
    שנראה שכולם חיים ושהכל בסדר רק בשביל לעשות סדר בבלאגן
    למשל מב קרה עם גסי ועם סקיילר ומארי וכול הסובבים איך החיים אחריי
    חייב להיות איזה סרט מסכם
    אולי רק סרטון עם סיפור מה קרה אחרי זה לסגור מעגל אני נורא עצוב ובדיכאון מאוד מאוד

    • אולי הספין-אוף של סול גודמן ישפר את הרגשתך!
      ואם לא, התרופה הכי טובה לסדרה שנגמרה היא סדרה חדשה להתמכר אליה… 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s