"צל הימים" והקלות הבלתי-נסבלת של הקיום

ב

ביום חמישי שעבר הגעתי לקולנוע לב (יחד עם חצי מרשימת חבריי הפייסבוק שלי, כך הסתבר), בשביל לצפות ב"צל הימים", סרטו החדש של מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול"). הגעתי לסרט בידיעה שדי נהניתי מ"שמש נצחית" ואף מ"מדעי החלום", אם כי מהשני אני לא זוכרת שום דבר פרט לעובדה שגאל גרסיה ברנל היה בו. נו, סדר עדיפויות.

mood1
החיים המושלמים של המעמד הגבוה.

בכל אופן, ציפיתי להיכנס למה שתואר בפניי כ"קליפ באורך של 120 דקות" ובסוף נכנסתי לאחד של 90 דקות בלבד, עקב העובדה שמישהו החליט שהקהל של הסרט לא חכם מספיק בשביל לעקוב אחר התסבוכות העלילתיות של סרט באורך מלא. זאת לאור היותו מבוסס על ספרו של הסופר הצרפתי בוריס ויאן, אשר הפיכת העולם הפנטסטי מתוך ספריו ויציקתו לתוך יצירה קולנועית תוארה ככמעט בלתי-אפשרית.

בנוסף ציפיתי, וזאת מתוך התסמכות על הטריילר של הסרט, לקבל סיפור אהבה מתוק, קסום ומאוד צרפתי. כל הפרסום של הסרט הסתמך על רעיון סיפור האהבה הזה. ובכן, אני מניחה שהיה בסרט סיפור אהבה מתוק וצרפתי, אבל אני חייבת להודות – יצאתי מאולם הקולנוע והרגשתי שהוא לא היה העיקר. בבליל המראות הפנטסטיים הללו, שכלל שושנות מים בתוך ריאות, פסנתרים שמכינים קוקטיילים, טיסות בתוך עננים בשמי פריז ועוד מראות מרהיבים שקשה בכלל לתאר, מה שראיתי היה בעיקר הרבה ביקורת חברתית. ביקורת חברתית עלינו, החיים בכזה עולם של שפע ולוקחים אותו כמובן מאליו.

אזהרה: הפוסט הבא מכיל תיאור חלקי של ההתרחשויות בסרט. אם אתם לא רוצים לדעת מה קורה בסרט, אל תמשיכו לקרוא.

על אדונים ומשרתים.
על אדונים ומשרתים.

בואו נעשה סקירה קצרה של הדברים: קולין (רומן דוריס) הוא גבר לבן, צעיר, שאיכשהו יש לו מספיק כסף בשביל שלא יצטרך לעבוד. במקום זאת הוא מבלה את זמנו במעברים ממסיבה אחת לאחרת, ובארוחות צהריים מפוארות שכ-90% מהן נזרקות לפח. מלא אוכל, נזרק על הרצפה, ואז לפח. את הארוחות, אגב, מכין לו המשרת השחור שלו. כמובן שהם מתייחסים זה לזה כחברים, ברור שהם חברים! אבל בסופו של יום, ניקולא המשרת השחור הוא סתם רק עוד משרת שחור.

חוץ מזה, קולין מבלה הרבה גם בחברתו של צ'יק, מעריץ אובססיבי של פילוסוף בשם "ז'אן-סול פארטר" המבלה את חייו בלקנות מהדורות מיוחדות של ספרי "פארטר" למרות שגם הוא לא עובד ולמרות שלו דווקא אין כסף כלל. כאשר קולין מחליט להלוות לצ'יק לא פחות מרבע מהונו על מנת שיוכל להתחתן סוף סוף עם בת זוגו, כיאה להיפסטר אינפנטיל שמסרב להתבגר, הולך צ'יק ומבזבז גם את הכסף הזה על אהובו פארטר במקום. לכו תסתובבו קצת בתל אביב בסופשבוע, ככה פחות או יותר זה נראה. עולם מלא ב"אמנים" ו"פילוסופים".

כשקולין פוגש את קלואי (אודרי טוטו) הכל מושלם. יש להם הכל, הם נוסעים במכוניות שקופות ומהודרות, מבלים את היום בהאזנה למוזיקה מעולה שהופכת את החדרים שלהם לעגולים, הולכים לקניות ולהחלקה על הקרח. כל החיים, מסיבה אחת גדולה. בינתיים, חייהם "נכתבים" על ידי אנשים שאשכרה עובדים בפס ייצור. פס ייצור שבאופן חשוד מזכיר מאוד את זה שעליו מייצרים איפהשהו את האייפון שלי.

מרחפים בין עננים מעל שמי פריז.
מרחפים בין עננים מעל שמי פריז.

אף אחת מהדמויות הללו לא מודעת למה שמתרחש סביבה, הן כולן חיות בעולם דימיוני של פריבילגיה. עד שקלואי נהיית חולה. ואז הכל מתחיל להשתנות. הוצאות הטיפולים של קלואי (שכוללים להקיף אותה בפרחים יקרים בכל שעות היממה, כמובן) מאלצות את קולין לצאת לעבוד. ראיון העבודה הראשון של קולין, במשרד מכובד, הנו ביקורת ברורה על "הדור הבוהמייני" של ימינו. "הוא בטח בכלל לא יודע מה זה יום עבודה!", צוחקים עליו הבחורים הצעירים בחליפות. אלה שידעו לקחת את עצמם בידיים ולהשיג עבודה אמיתית בזמן הנכון.

קולין נאלץ לעבוד בעבודות שאינן תואמות את נפשו העדינה והפציפיסטית. הוא נאלץ לתרום מחום גופו לייצור רובים, אך הוא כל כך מתנגד לרעיון של אלימות, שהגוף שלו פשוט אינו מצליח לייצר כלי נשק טובים דיים והוא מפוטר מעבודתו. בסופו של דבר מגיע קולין לתחתית של התחתית – הוא הופך להיות אחד העובדים של פס ייצור סיפוריי החיים. רק משם הוא מנסה להתחיל ואשכרה לעשות שינוי אמיתי, לשכתב את הסיפור, תרתי משמע. אבל כמו במציאות, גם ב"צל הימים" הרצון הזה לשנות – רק כשאתה מוצא את רווחתך ורווחת קרוביך בסכנה – מגיע מאוחר מדי. הסוף מגיע, חיית המחמד נשכחת וננטשת בהריסות הבית שהיה פעם כה חם ומזמין ונותרת להסתובב ברחובות הקרים רק עם זכרונות מבעליה. המציאות לפתע חושפת את פניה האמיתיות – אפורות, מקומטות. מציאות מכוערת.

ואחרי כל זה, מישהו מנסה לגרום לי להאמין ש"צל הימים" הוא סיפור אהבה? שימו לב לזה כשאתם צופים בסרט – הסיפור של קולין וקלואי אולי מקבל הרבה זמן מסך, אך למעשה הוא מופיע רק בסדקים שנוצרים בתוך המציאות המתפרקת שמתגלה לנו לאורך הסרט. המציאות הזו איננה סיפור של מערכת יחסים, אלא סיפור הרבה יותר רחב – של הדור הזה, של אותם האנשים בדיוק שמלכתחילה הולכים לצפות בסרטים של גונדרי בקולנוע לב.

המרדף אחרי האושר.
המרדף אחרי האושר.

כן, כן. אני יודעת, אני נכללת בקבוצת האנשים הזו שגונדי מבקר (בטעות? במכוון? זה עדיין לא ברור לי כל כך). וזה בסדר. כלומר, זה לא באמת בסדר. זה מטלטל ומכעיס שהראש שלי, וראשיהם של כל חבריי, תקועים כולם כל כך עמוק בתוך האדמה. כן, אנחנו רוצים לקרוא לעצמנו אקטיביסטים ולצעוק על שלל העוולות שאינן נוגעות לנו, לא באמת. שכולם יראו וישמעו (בפייס'וש כמובן) – אנחנו, הצעירים של היום, יודעים ועוד איך מה קורה בעולם ומתנגדים לזה בתוקף! אנחנו מתנגדים לזה בזמן שאנחנו עוברים לניו יורק בשביל לביים שם עוד פרסומות שמוכרות לאנשים דברים שהם לא צריכים, בזמן שאנחנו עושים לעצמנו קעקועים של אותיות מזרח אסייתיות בוקר של שתיית שייקים על חוף בתאילנד ולפני לילה של מסיבות ירח מלא, בזמן שאנחנו שוכרים דירות ביפו בשביל לחסוך כסף אבל גם הרבה בשביל להיראות כמו אמנים בוהמיינים מעונים.

אנחנו דור מכוער שלרובו לא באמת אכפת מכלום. עובדה שכל מה שרובנו עושים זה לצעוק ולהתרעם בזמן שאנחנו שותים את האספרסו שלנו בבית קפה על רוטשילד. עובדה שאנחנו רק מתעוררים רק כשפוגע בנו משהו קרוב, ורק אז אנחנו פתאום קולטים שהכל פה רקוב. אבל אז כבר מאוחר מידי. ועם כל זאת, עצות מלאות בצביעות אני לא מתכננת לחלק פה. אין לי פתרונות, אני אפילו לא בטוחה שאני מספיק רוצה שיהיו לי. אני אסיים לכתוב את הפוסט ואחזור להתכונן לפסטיבל קולנוע שהולך וקרב, שעבורו אני יכולה להרשות לעצמי לקחת שבוע שלם של חופש מהעבודה. אתם תסיימו לקרוא ותלכו להאזין לאלבום החדש של הארקטיק מאנקיז שהורדתם פיראטית. מבקרים ימשיכו להלל את מישל גונדרי על היצירתיות והחזון יוצאי הדופן שלו, ועל סיפור האהבה הטראגי שהוא הביא למסכינו.

אף אחד לא יזכור לשים לב שהמציאות האפרורית מפלסת את דרכה לעברנו, לאט לאט ובשקט. "צל הימים", עכשיו בבתי הקולנוע. אבל רק בלב, כן?

גמר חתימה טובה.

מודעות פרסומת

2 תגובות הוסף תגובה

  1. maayanzil הגיב:

    היי נט!

    ראיתי אתמול את הסרט בגרסה הארוכה בהקרנה של סריטה. מאוד מעניין מה שכתבת, ממש לא חשבתי על הסרט בכיוון הזה.
    בסופו, הכותבים של אתר סריטה דיברו קצת על ההבדלים בין הגרסאות (נראה לי שצדקת אז כשאמרת שזו לא הייתה החלטה של גונדרי לקצץ את הסרט. בצרפת אגב הוא מוקרן בגירסה הארוכה, הם בכלל לא יודעים על הקיצוץ, כנראה שזו הייתה דרישה של האולפנים האמריקאים. קשה להם עם דברים לא קונוונציונאלים וקשים לעיכול. נו שויין.).

    אבל עוד משהו מעניין, שמתחבר קצת למה שכתבת – כידוע (או שלא) הסרט מתבסס על ספר של בוריס ויאן שנכתב בשנת 40 ומשהו (הרבה לפני שכמה טכנולוגיות שקיימות בסרט היה קיימות- כמו טלוויזיה למשל), והרבה מהדברים המוטרפים שנמצאים גם בספר, גונדרי נתן את האינטרפרטציה שלו וגם התאים אותה בערך לטכנולוגיה של היום.
    עוד משהו מעניין הוא שבספר הגיבורים הם צעירים בהרבה, כנראה לקראת סוף גיל ההתבגרות או משהו כזה. בעוד שבסרט הם בסביבות שלושים פלוס. אחד מהכותבים של סריטה (סליחה שאני מתבלבלת בשמות) אמר שהוא קרא את הספר ואז זה חרק לא ההבדל בגילאים כי הוא הרגיש שכל ההתנהגות של הגיבורים היא מעט אינפנטילית, הדרך בה הם נסחפים עם האהבה והכל. שבשביל בני 20 נגיד זה מובן ומתבקש, אבל היה קשה לו לראות אנשים מבוגרים מתנהגים כך. בתגובה לכך, מישהו אחר מהכותבים של סריטה ענה לו- שהוא דווקא חושב שזה מתאים, כי הסרט התאים את עצמו מבחינת הזמנים, והיום "גיל ההתבגרות" נמשך הרבה יותר הרבה ממש שהוא היה בעבר. הרבה אנשים עוד מחפשים את עצמם ואבודים ומנתהגים כמו טינאייג'רים כבר הרבה אחרי גיל 20, הם יותר אינפנטילים מבעבר. וגם הזכיר את זה בהקשר שהוא הולך לחפש את העבודה והמעבידים צוחקים עליו שהוא לא עבד קודם וכו'.

    נקודות, למקרה שלא שמת לב:
    – גונדרי משחק את הרופא
    – הפילוסוף המוזכר בסרט- "ז'אן-סול פארטר", הוא רמיזה לפילוסוף האמיתי- "ז'אן-פול סארטר" שמזכיר מאוד את מקבילתו בסרט- (http://readingmachine.co.il/home/contribs/1137770464/j-p%20sartre.jpg?display=small)
    – אני לא יודעת כמה מזה נכנס לגרסה שראית, אבל יש קטע בהתחלה שהמשרת השחור פונה לגיבור כל הזמן בגוף שלישי, והגיבור כל הזמן אומר לו שידבר בגוף ראשון. מסתבר שבצרפתית יש עוד גופים, שאין ממש בעברית ולכן משהו בתרגום קצת התפספס (זה לא היה לשון רבים, אלא לשון "כבוד" או משהו- שעוד יותר מתחבר למה שאמרת).

    אה, ואם כבר הזכרת את מדעי החלום- אני חייבת להגיד שמאוד אהבתי את הסרט הזה- הוא כזה גונדרי וחמוד אבל במידה ולא יותר מדי. לא יודעת איך להסביר- פשוט סרט מתוק ונהדר, והאהוב עלי של גונדרי (אחרי שמש נצחית, שמה לעשות, היא יצירת מופת, אבל מדעי החלום מאוד קרוב אליה).
    וזו גם הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם "גאל גרסיה ברנל". שדווקא שם הוא היה דורקי להפליא, לשיפוטך: http://content8.flixster.com/photo/10/73/07/10730738_gal.jpg

    ואז ראיתי אותו ב"אהבה נושכת" שהוא כזה גברי ומסוקס שם- להשוואה: http://4.bp.blogspot.com/-CiPZRQB1Kcg/UHHBct42czI/AAAAAAAAB9I/CC1ekxBntLM/s1600/amoresperros7.jpg

    אבל האמת, אני אוהבת את הגברים שלי עם טאץ' של דורקיות, אז אני מעדיפה אותו קצת יותר בגירסה של "מדעי החלום". אבל וואו, איזה הבדל כשרואים את שני תצוגות המשחק הללו.

    תודה כרגיל על פוסט נפלא ומעניין עם המון מחשבות מעניינות!

    1. נטש הגיב:

      תודה על התגובה!!! נראה שסך הכל נהנית מהסרט :))
      לגבי גאל – מעדיפה אותו פחות דורקי 🙂 חייבת להודות שעדיין הסרט הכי אהוב עלי שלו זה כמובן "ואת אמא שלך גם". כאמור, ללמדעי החלום אני ממש לא זוכרת שום דבר.
      לגבי גונדרי, שמש נצחית זה חמוד מאוד, אבל לא הייתי חוזרת ורואה את זה שוב ושוב. סך הכל אני מתחילה להגיע למסקנה שבאופן כללי הסרטים שלו מעבר לויזאליה שלהם שגם היא הופכת למתישה מהר מאוד, לא קוסמים לא כל כך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s