אופנה בטקס האמי 2013

הנה עברה לה עוד שנה והגיע טקס האמי. כרגיל, לא צפיתי בטקס עצמו ובחרתי רק לעבור על רשימת הזוכים, בשביל שוב להתאכזב לנוכח העובדה שעברה שנה ואף אחד מהשופטים בפאנל לא באמת החכים. וכך הגענו למצב שבו 'משפחה מודרנית' זוכה בפרס הקומדיה הטובה ביותר, ו'מחלקת גנים ונוף' לא זוכה בכלום. אפילו הידיעה ש'שובר שורות' זכתה בפרס הדרמה הטובה ביותר כמעט לא מנחמת אותי. אולי רק קצת.

החלטתי, אם כך, להמשיך את המסורת שהתחלתי עם פוסט האופנה של טקס האוסקר לפני כמה חודשים, ולדבר על הדברים החשובים באמת בטקסים האלה. השמלות. מאז שאני זוכרת את עצמי, זה פחות או יותר הדבר היחידי שעניין אותי בטקסי הוליווד, והדבר שלעולם לא יאכזב באירועים הללו. היי, אולי האנשים שהכי מגיע להם לא זכו בשום פרס, אבל לפחות הם הפסידו בסטייל.

ובכן, without further ado, להלן הלוקים האהובים עלי מטקס האמי של השנה. ונספחים, כי מסתבר שאין לי שליטה עצמית.

גוצ'י גוצ'י לואי לואי פנדי פנדי פראדה.

"צל הימים" והקלות הבלתי-נסבלת של הקיום

ביום חמישי שעבר הגעתי לקולנוע לב (יחד עם חצי מרשימת חבריי הפייסבוק שלי, כך הסתבר), בשביל לצפות ב"צל הימים", סרטו החדש של מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול"). הגעתי לסרט בידיעה שדי נהניתי מ"שמש נצחית" ואף מ"מדעי החלום", אם כי מהשני אני לא זוכרת שום דבר פרט לעובדה שגאל גרסיה ברנל היה בו. נו, סדר עדיפויות.

mood1

החיים המושלמים של המעמד הגבוה.

בכל אופן, ציפיתי להיכנס למה שתואר בפניי כ"קליפ באורך של 120 דקות" ובסוף נכנסתי לאחד של 90 דקות בלבד, עקב העובדה שמישהו החליט שהקהל של הסרט לא חכם מספיק בשביל לעקוב אחר התסבוכות העלילתיות של סרט באורך מלא. זאת לאור היותו מבוסס על ספרו של הסופר הצרפתי בוריס ויאן, אשר הפיכת העולם הפנטסטי מתוך ספריו ויציקתו לתוך יצירה קולנועית תוארה ככמעט בלתי-אפשרית.

בנוסף ציפיתי, וזאת מתוך התסמכות על הטריילר של הסרט, לקבל סיפור אהבה מתוק, קסום ומאוד צרפתי. כל הפרסום של הסרט הסתמך על רעיון סיפור האהבה הזה. ובכן, אני מניחה שהיה בסרט סיפור אהבה מתוק וצרפתי, אבל אני חייבת להודות – יצאתי מאולם הקולנוע והרגשתי שהוא לא היה העיקר. בבליל המראות הפנטסטיים הללו, שכלל שושנות מים בתוך ריאות, פסנתרים שמכינים קוקטיילים, טיסות בתוך עננים בשמי פריז ועוד מראות מרהיבים שקשה בכלל לתאר, מה שראיתי היה בעיקר הרבה ביקורת חברתית. ביקורת חברתית עלינו, החיים בכזה עולם של שפע ולוקחים אותו כמובן מאליו.

אזהרה: הפוסט הבא מכיל תיאור חלקי של ההתרחשויות בסרט. אם אתם לא רוצים לדעת מה קורה בסרט, אל תמשיכו לקרוא.

חיי אנוש מתחילים בצדו השני של הייאוש.

מיילי סיירוס לא יכולה להפסיק

אז שבוע שעבר התקיים טקס פרסי ה-VMA של ערוץ MTV. בטח כולכם כבר שמעתם עליו, לאור העובדה שבמהלכו התקיימה אחת ההופעות הכי מוזרות ומביכות של העת האחרונה. אבל תכל'ס – בגלל זה דיברו עליה ימים ועוד ממשיכים לדבר עליה. וכל פרסום הוא פרסום טוב, לא? בוודאי ניחשתם שאני מדברת על הופעתה של מיילי סיירוס, כוכבת דיסני בדימוס ופצצת מין מהלכת. או לפחות, זה מה שהיא ממש ממש מתאמצת שנחשוב.

מיילי מתחככת.

עכשיו, לי אישית ההופעה שלה….לא כזה הזיזה. כלומר, כן, זה אכן היה נורא מביך ומשונה, ולא ממש זרמתי עם ה-dry humping שהלך עם רובין ת'יק (שבימים האחרונים בעצמו מעורב בפרשייה הקלאסית הזו, ואני לא מופתעת), אבל פסדר. עשתה את מה שעשתה, שפשפה את הטוטא עם אצבע ענקית, טפחה על ישבנה של אישה שחורה, הוציאה את הלשון יותר מדי פעמים. נו שוין. האמת היא שקצת גירד לי לכתוב פוסט הגנה על הגברת, או לפחות כזה המדגיש שהבעייתיות של ההופעה שלה היא לא במיניות המתפרצת (אם אפשר לקרוא למה שהיא עשתה בשם הזה) אלא בשימוש בתרבות שחורה ובאנשים שחורים כאביזרים. בקיצור, הבעיה היא בגזענות ולא בפרובוקטיביות.

חברה רקובה, כוכבניות ושדיים.