11 הדמויות הטובות בסמויה – חלק II

ב

לאחר פרסום הפוסט אתמול קיבלתי הרבה תגובות מעניינות ומלאות תובנות שנהניתי מאוד לקרוא. במיוחד אהבתי את כל הניחושים למי יהיה בחלקה השני של הרשימה, שאותה אני הולכת לחשוף ממש עכשיו. חלק מהניחושים היו מוצלחים, וחלקם ממש רחוקים מהאמת. את כולם היה כיף לשמוע, אם כי לאמיתו של דבר עכשיו אני מרגישה קצת רע שאני הולכת להפתיע/לאכזב כמה אנשים עם הבחירות שלי. אז אפילו עשיתי בסוף הפוסט חלק במיוחד להבהרות ולהסברים.

thewire2

אם כך, להלן חמשת הדמויות הנותרות ברשימה. אז מי צדק בניחוש שלו? בואו נגלה.

5. פרזבלוסקי

prezבתחילת הסדרה פרזבלוסקי היה עבורי אחת הדמויות השנואות ביותר. הוא היה חסר אחריות, בלתי יציב, כמו ילד קטן שמגיע לו הכל. אבל ככל שהתקדמנו התחלתי להבין את מקורן של אותן התנהגויות בלתי נסבלות עד שבסופו של דבר הגעתי למצב שבו כל מה שרציתי הוא שיעזבו את המסכן בשקט, ושרק ייתנו לו חיזוקים חיוביים כי מסתבר שעד אותה נקודה אף אחד לא עשה את זה. ולמען השם, שירחיקו אותו מהרחובות בכל מצב כי זה אף פעם לא מסתיים בטוב. במהלך העונות הבאות שמחתי לראות שפרז מקבל את ההזדמנות לבנות לעצמו את מסלולו המקצועי, במקום לתת לוואלצ'ק לעשות זאת בשבילו. סיפור קלאסי של ילד שהוריו מכתיבים לו את החיים. לצפות במסע שלו כמורה מתחיל לחבורה מאוד מאתגרת של ילדים היה מרגש, ולראות אותו בעונה החמישית כמישהו שסוף סוף מצא את מקומו בעולם, היה עבורי אחד הרגעים המספקים של הסדרה.

4. קאטי

cuttyקאטי התחיל בתור דמות שלא חיבבתי במיוחד. כבר מההתחלה ניתן היה לראות שהוא לא היה כן עם עצמו כשחזר לתפקד בתור אחד הבריונים של ברקסדייל. אבל ברגע שהוא הראה נכונות לצאת מהארגון, ובאופן מפתיע גם הצליח בכך, דעתי עליו השתנתה. אהבתי לצפות באופן שבו, כמו ילד ההופך למבוגר, גם קאטי החל ללמוד על "העולם האמיתי" שלמעשה הוא מעולם לא היה חלק ממנו. החל להבין את הרצונות שלו, בתור אדם עצמאי, ולחשוב על מה שעליו לעשות על מנת להגשים אותם. בסופו של דבר הפך גם קאטי למנטור עבור הצעירים, והערכתי את מאמציו להרחיק אותם מהרחובות אשר לקחו ממנו כל כך הרבה. ועם אהבתי אליו, תמיד ניקר בי החשש שיבואו ויהרגו לי אותו, על משהו חסר משמעות. שמחתי לראות שלא כולם זוכים לסוף רע. תודה, דייויד סיימון!

3. קולווין

colvinהגאונות של האמסטרדם אולי העלתה מאוד את סיכוייו של קולווין להיכנס לרשימה הזו, אבל מה שסגר לי את הפינה היה בסופו של דבר תפקידו כמחנך בעונה הרביעית. המושיע, למעשה. קולווין הוא באמת בין הדמויות היחידות שידעו לקחת את הצד של הטובים ולעמוד על שלהן למרות כל החרא שזרקו עליהן. בעונה השלישית הוא אולי הראה שהוא יודע לקחת את העניינים לידיים ולא מפחד לשאת בתוצאות. אבל בעונה הרביעית זכינו לראות גם את החמלה והאנושיות בדמותו, וזה מה שקנה אותי. בעונה זו, ובמיוחד בסיומה הטארגי, קולווין היה אחד מקרני האור הבודדות. הוא סיפק לצופים את אותו הדבר שלדעתי כולנו השתוקקנו לראות. הוא הצליח להציל ילד, לפחות אחד מאותם ילדים אבודים שריתקו אותנו אל המסך במשך עונה שלמה. וזה מה שהופך אותו לדעתי לדמות בלתי נשכחת וראויה להערכה.

2. לסטר

lesterבמקרה של לסטר מדובר באהבה שהתפתחה כבר בסצנה הראשונה בה הופיע. תחילה נהניתי מהנונשלנטיות שבהתנהלותו, שהופרעה לעיתים על ידי פרצי נרגנות שהיו עבורי מהנים לא פחות. אהבתי את תשוקתו לעבודה ואף את תשוקתו לרהיטים מיניאטוריים. אם כי תחילה נרתעתי מעט מחיבתו לשארדין בגלל המצב הרגשי הפגיע שהייתה בו כאשר התפתחה ביניהם מערכת יחסים אינטימית, שמחתי לראות אותה מופיעה בפרק סיום הסדרה, עדיין איתו. כשהוא שמח על גילוי חדש, אני שמחתי בשמחתו. אהבתי שהוא תמיד ידע הכל, תמיד ידע מה הוא עושה. אהבתי שהוא היה הסלע כשסביבו התחוללו הסערות. אף את תמיכתו בשטות של מקנולטי בעונה החמישית קיבלתי, כי אפילו כשהוא עבר על החוק הוא עשה זאת בצורה כל כך מקצועית. מכל אנשי המשטרה, לסטר היה הבלש האולטימטיבי. ואני הייתי מאוהבת בו לחלוטין.

Yikes! הגענו למקום היחידי שיש לו משמעות. כבר בטח הבנתם מי נותר, אז בואו נעשה את זה רשמי.

.

.

1. עומאר

Omarהו עומאר. האם יש מישהו שלא אוהב אותו? כי אני לא יודעת איך זה אפשרי. לאורך הסדרה היו לי עליות ומורדות עם רבות מהדמויות. אבל עם עומאר זו הייתה אהבה ממבט ראשון, אהבה שהייתי נאמנה לה עד הרגע האחרון. עומאר אולי היה אחד האנשים הגרועים ביותר בסדרה כולה, מזווית ראיה אובייקטיבית. אבל לדעתי היו לו כל כך הרבה רגעים מכפרים. אהבתי אותו כל כך. בגלל שהוא אהב לדפוק את הרעים. בגלל שלמרות היותו טיפוס די אלים, הוא לא היה מוכן לפגוע באף אחד שלא הגיע לו. בגלל שהיה לו טעם לא רע בבחורים. כנראה שיותר מכל דבר, אהבתי את האומץ שלו, או הקלות, וקלות הדעת, בה התנהל. כאילו ששום דבר לא יכול היה לעמוד בדרכו. אני יודעת בוודאות שעומאר מעולם לא אכזב אותי כשהוא היה על המסך. הייתה לו אישיות כובשת שהתעלתה על כל הפשעים שהוא ביצע. ואז הוא עזב. תחילה התאכזבתי מהדרך בה נפרדנו מעומאר, אך בדיעבד הבנתי שבגלל שהיא הייתה כה סתמית, המשמעות שלה הייתה הגדולה והקשה ביותר. דמותו, שהרגישה עבורי כבלתי מנוצחת,  נלקחה מאיתנו כהרף עין וכמעט ואבדה במערכת כתוצאה מטעות אנוש. אבל זה העניין. לא היה צורך בכל המסביב על מנת להרגיש את כובד האובדן. מותו של עומאר, כה פתאומי, בסופו של דבר ייחרט אצלי בזיכרון כאחד האירועים הטראומטיים בסדרה כולה.

ועתה, לנספחים.

נספח 1 – "אבל רגע, איפה…?" לכל אותן הדמויות שציפיתם לראות אבל הן לא פה

מקנולטי: ג'ימי היה ללא ספק דמות מורכבת, אבל הייתה בו עליבות שפשוט לא יכלתי לסבול למרות כישוריו המקצועיים היוצאים מן הכלל. אתה גבר בוגר, תיקח את עצמך בידיים, תפסיק לשתות, ותיקח אחריות על החיים שלך, לעזאזל. אשכרה הדון דרייפר של הסמויה, ללא הקסם וללא קיבולת האלכוהול. די שנאתי אותו 99% מהסדרה.

קימה: קימה הייתה סבבה, במיוחד בסוף. בך הכל, מתוך מבחר מאוד מצומצם של נשים בסדרה יכולה הייתה להיות בחירה די טובה לרשימה הסופית. אני אישית הרגשתי שנורא כיוונו אותי לאהוב אותה, בתור ה-token woman וזה הרחיק אותי ממנה. מעבר לזה שהיא גם סבלה מרגעים מקנולטיים משלה, רוב הזמן פשוט לא היה לי כזה מעניין לדעת מה קורה איתה.

אייבון: קפריזיונר שחי בשביל שיפחדו ממנו ושיעריצו אותו. כמו ילד שרק רוצה עוד ועוד ממתקים ללא כל מחשבה על כאב הבטן שיהיה לו אחר כך. תכל'ס, אני כמעט בטוחה שהוא הגיע כל כך רחוק רק בגלל שסטרינגר לקח על עצמו להיות הבחור עם הראש על הכתפיים. לא היו לי רגשות עזים כלפי אייבון לכאן או לכאן, הוא בסך הכל היה גנגסטר שרוצה תשומת לב.

נספח 2 – …ואלה שלא היה להן שום סיכוי להגיע לרשימה

סקוט טמפלטון: ללא ספק הדמות השנואה עלי ביותר בסדרה, כי הוא פשוט היה נמושה. מישהו היה צריך לכפכף אותו.

סנופ: הסצנה האחרונה שלה הייתה אולי אחת האהובות עלי בסדרה, אבל עד אז היא הייתה פשוט אחת מהמעצבנות. לא, אין לי איך להסביר את זה.

הארק: התחיל טמבל עם שחושב שמגיע לו, נשאר טמבל שחושב שמגיע לו. מצחיק שהגרוע הזה היה בסוף זה שאחראי לנפילתם של מרלו וכנופייתם. עדיין טמבל.

זיגי: עם כל ההכרה בבעיות הנפשיות שהיו לבחור, עדיין לא יכלתי לסבול אותו כל פעם שהוא הופיע על המסך.

הסוף! ועכשיו תורכם.

מה דעתכם על הרשימה ומיהי הדמות האהובה עליכם? איזו דמות הייתם יכולים להרוג במו ידיכם? מה היה הרגע הכי טראומטי עבורכם בסדרה? ואיזה היה האהוב עליכם?  ספרו לי –הכל- בתגובות.

מודעות פרסומת

10 תגובות הוסף תגובה

  1. שייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייט! כתבת יפה נטליה! 🙂

    ובכן, אני מנסה לחצוב בזכרוני את טיבן של דמויות כאלה ואחרות, מאחר וצפיתי בסדרה רק פעם אחת,
    די במרוכז, לפני כ-3 שנים (זומם לרכוש את מארז ה-DVD, ברגע ש-500 ש"ח עסיסיים יתפנו לי).
    הייצוג הנשי בסדרה היה דווקא בולט ומרשים, חף מזילות אינטלקטואלית או רגשית.
    קשה מאוד לדרג מגוון כה רחב יריעה של דמויות, כאשר כל אחת מהן נשאה עימה מטען מורכב להדהים.
    דמות אהובה: קרקטי.
    דמות שהייתי רוצה להרוג במו ידיי: מרלו, כי המאדרפאקר נותר בחיים בסיום.
    הרגע הכי טראומטי בסדרה: הרגעים בהם באבלס היה על סף שיברון נפשי.
    הרגע הכי אהוב בסדרה: עומאר מעיד בביה"מש.

    1. נטש הגיב:

      חחחחח וואי אתה יודע שאני זכרתי את קליי דייויס משתי השניות שהוא היה בשעה ה-25 רק בגלל השייייייייייייייייייייייייט הזה??

      בחירות טובות! במיוחד הרגע האהוב 🙂

      לגבי הייצוג הנשי, האמת היא שהנשים שהיו אשכרה דמויות אמיתיות היו ממש סבבה. אני יותר התכוונתי לזה שבתכלס אפשר לספור בערך על יד אחת את *כמות* הדמויות הנשיות המשמעותיות בסדרה בכלל. כלומר, לא היה לי יותר מדי מבחר. זה הפריע לי מעט, אבל בסדר. נחליק.

      1. עורכת דין, שוטרות, תובעת – תפקידים רמי מעלה..

      2. maayan הגיב:

        מיכאל- כמו שהיא אמרה- לא האיכות, אלא הכמות. מספר הנשים בעלות תפקיד משמעותי הוא קטן פרופורציונלית לעומת הדמויות הגבריות. וזה מבאס מבאס גם אותי. אבל האמת שזה המצב ברוב הסדרות, לצערי הרב.

  2. maayan הגיב:

    וואו, הייתי רחוקה… 🙂 צדקתי בשתיים- ידעתי שעומאר יהיה, והייתה לי הרגשה שהוא יהיה במקום ראשון.
    לא יודעת, אני ממש אהבתי אותו בהתחלה, קשה שלא, הוא מגניב ברמה לא חוקית (וכן יש לו אחלה טעם בגברים ;-)), אבל הוא לא היה מספיק עגול וריאליסטי בשבילי, ואחרי כמה עונות הוא פחות הלהיב אותי. עדיין אהבתי אותו, אבל הרגשתי שהוא עושה את אותו שטיק כל פעם ובסוף כבר לא כזה היה אכפת לי ממנו.

    פרימון- פרווה שכזה. הוא בסדר, לא בלט לי במיוחד. מה שכן, הוא היווה קונטרה יפה למקנולטי באנק קימה, כשהראה שהוא מאותו חומר שהם נוצרו (רוצה לעשות עבודת פו-ליס) אבל שההתנהגות ההרסנית- הזיונים וההתמכרות לשתייה לא חייבים לבוא איתה. זה היה מצחיק כשבעונה השניה כשג'ימי ניסה להיות ילד טוב, באנק היה הולך לשתות עם לסטר והיה מנסה לשדל אותו לעשות את התרגילים שהוא היה עושה עם מקנולטי כדי להשיג זיונים, ולסטר ממשיך לברבר לו על העבודה כשבאנק חצי מת משכרות (בסצנה ההיא עם המשפט האלמותי: "הרבים של פוסי זה פוסיי" לול!).

    קלווין וקאטי- לא חשבתי שתבחרי בהם, כי היה להם פחות זמן מסך מדמויות אחרות, אבל כן, אני מתחברת מאוד למה שכתבת עליהם. ראיתי ראיון עם דייויד סיימון בו הוא נשאל אם הוא אופטימי לגבי זה שיכול להיות שינוי? והוא אמר משהו בסגנון, שהוא איבד את האמונה במערכות, החברה, שהוא לא מאמין שמשהו בהם ישתנה, אבל יש לו מלא אמונה באנשים. ומאוד התחברתי למשפט הזה, אני חושבת שהוא דיבר על אנשים כמו באני וקאטי (ואולי גם באבלס).

    פרז- גם מסכימה לגמרי. אין לי מה להוסיף.

    לגבי אלו שלא נכנסו:
    – מקנולטי – ניחשתי אותו לא כי אני מאוד אוהבת אותו, אלא כי הוא נראה לי מרכזי מדי כדי להשמיט אותו. היו לי אליו רגשות מעורבים. אני מודה, היו גם רגעים שממש שנאתי אותו. הכי אהבתי אותו בעונה 4- כי כל הזמן ציפיתי שישבר והוא החזיק ממש יפה כל העונה (ורק אחר כך נודע לי שזה בגלל שהשחקן לא יכל לשחק בתפקיד מרכזי באותה עונה כמו בעונות הקודמות), אבל זה לא משנה לי למה עשו את זה- אני שופטת במנותק מהמציאות. גם הבניה שעשו להחלטה שהוא קיבל בסוף עונה 3 הייתה ממש אמינה והבנתי למה הוא קיבל את ההחלטה הזאת, זה לא נראה פתאומי. וזה היה יפה. אני חושבת שבגלל זה ממש שנאתי אותו בעונה 5, כי הוא ממש אכזב אותי. אפילו יותר מעונות 1-3, כי אז לא היו לי ציפיות ממנו. לגמרי דון דרייפר של הסמויה, רק שאני אישית לא נופלת בכלל מדון דרייפר, ברצינות אני לא מבינה מה נשים מוצאות בו.
    אני במקום בידי לא הייתי לוקחת אותו חזרה. אני רק מקווה שיחזור בו מדרכיו הרעות כעת שהוא יצא מהמשטרה.

    קימה- מבינה פחות או יותר מה אמרת עליה. גם לי הייתה הרגשה שהיא הייתה במובן מסויים טוקן, ומדי פעם שפשוט כתבו אותה כמו גבר, שקצת חרה לי. אבל בסופו של דבר, אני דיי מברכת על כל דמות טובה של אישה- העובדה שהיא הייתה כ"כ טובה בעבודה, שהתייחסו אליה כשוות וכאשת מקצוע ונתנו לה את הכבוד שמגיע לה על העבודה שלה (אהבתי בתחילת עונה 2, כשדניאלס מגייס חזרה את היחידה, הוא אומר לקארבר שלא אכפת לו מהדרגות, שפה הוא והארק צריכים לענות לקימה. זה היה כזה רגע של יאיי). והיו טיפה הערות סקסיסטיות, כלפיה, כמצופה, אבל זה לא היה נורא כמו שחשבתי שזה יכול להיות, ובסופו של דבר באמת התייחסו אליה כשווה בין שווים (בין עם בעבודתה ביחידה, ובין אם במחלקת הרצח) ולא בזלזול כי היא אישה, וזה מ-מ-ש לא מובן מאליו, וקשה לי להישאר חסינה מול דמות כזאת ולא לאהוב אותה.

    סנופי- דווקא הייתה דמות מעניינת אהבתי אותה, והאמת מסיבה דומה לזאת של קימה. זה היה מרענן להיות אישה בתפקיד כ"כ גבוה ושאנשים לוקחים אותה ברצינות. במיוחד בעולם הזה של העבריינים- אז בכלל, להיות סגנית של מרלו שכולם יכבדו אותה כ"כ, זה ממש מעניין לראות. וגם הרגע היחיד שראיתי סוג של משהו אנושי אצל מרלו היה כשתפסו את כל החבורה שלו ועו"ד שלו שואל אותו מי היה יכול להלשין ואומר שאולי זו סנופי – ומרלו, מכל האנשים, שהורג אנשים כמו זבובים אם הוא רק חושד שלחשו משהו למישהו אומר לו שאין סיכוי שסנופי הלשינה.

    מי זה סקוט אגב?

    הדמות האהובה עלי- נראה לי שבאבלס. אני חושבת שכמעט לכל הדמויות היו רגעים שאהבתי אותם ורגעים ששנאתי אותם. היו קצת שהייתי אדישה אליהם, אבל לרוב לא. אבל לדרג, או אפילו לתת רשימה של טופ 10 לא נראה לי שאוכל. אבל אני דיי בטוחה שבאבלס הוא הדמות האהובה עלי.

    הרגע הכי טראומתי? וואו, יש הרבה, קשה לי לבחור. טוב, רגעים שבכיתי בהם- זכורים לי 3: שאבא של זיגי בא לבקר אותו בתחנת המשטרה, בסוף של פרק לפני האחרון בעונה 4 (קארבר מבקר את רנדי בבית החולים אחרי ששרפו את אימו האומנת ואומר לו שהוא ידאג לו, וכשהוא הולך רנדי צועק לו- "אתה תשמור עלי? וכו'"). ובנאום של באבלס בפני המכורים האנונימים ("אין בושה בלהחזיק ביגון, כל עוד אתה משאיר מקום לדברים נוספים"). אבל היו עוד רגעים קשים שהכאיבו עד מאוד, אפילו שלא בכיתי בהם- המוות של וואלס, המוות של בודי והשיחה המקדימה שלו עם מקנולטי, קארבר מביא את רנדי לבית היתומים ההוא, הפרידה של מייקל ודוקי ("אתה זוכר שבקיץ הקודם זרקנו על השוטרים בלונים עם שתן? ואח"כ קנית לי גלידה?" מייקל: "לא, לא זוכר". אאוץ', אאוץ'), באבלס מנסה להתאבד ומתפרק במחלקה הסגורה. ועוד, כנראה.

    רגעים אהובים: ממ.. אין לי ממש רגעים "משמחים". כל רגע ששמחתי כשהוא התרחש דיי התנפץ לי בפנים, אח"כ, כך שבדיאבד אני לא יכולה לחשוב עליהם בלי טעם מר בפה. (דיאנג'לו יוצא מהמשחק, באני מקים את הכיתה המיוחד, האמסטדרם, קארקטי נבחר ועוד ועוד). אפילו הדמויות שסיימו את הסדרה עם סוג של הצלחה (באבלס, ניימונד, פרז, קאטי) עדיין לא נתנו לי תחושה גמורה של קתרזיס.
    אז פשוט, הרגעים המגניבים בסדרה, אני מניחה-כאלה שממש נגנבתי מהם: דיאנג'לו מלמד את בודי ו-וואלס שח, עומאר מעיד במשפט, סטרינג מקיים דיונים החיילים שלו על שיטת העבודה
    (" Yo. Chair ain't recognized your ass",
    "Do the chair know we gonna look like some punk-ass bitches"
    "Adjourn your asses.")
    כזאת סצנה לולית!!"
    כשהיחידה עולה על אפשרויות חקירה מגניבות, הקטעים בכיתה המיוחדת כשבאני מנסה ל"חברת" את הילדים הסוררים, כמעט כל הקטעים של בודי עם השוטרים, סנופ קונה מקדחה, כל התעלולים של באבלס בעונה הראשונה- הקטע עם הכובעים, והקטע שהוא מנסה "לדוג" את הסמים D-:, עומאר הולך בחלוק לקנות קורנפלקס, ובטח עוד הרבה שאני אזכר אח"כ ואגיד כזה- שיט!!

    דמות שהייתי רוצה לחנוק? לרוב הדמויות היה לי יחס משתנה. לא חושבת שהיו כמעט דמויות ששנאתי כל הזמן, היו כאלה עם רגשות משתנים וכאלה שהייתי אדישה אליהם, אבל נראה לי שאת הארק ממש שנאתי. הייתי שמחה לחנוק אותו.

    טוב סיימתי… שוב חפרתי. לסיום- סרטון קצת מטומטם אבל חביב:

    1. נטש הגיב:

      טוב, אז ככה! 🙂 אין לי יותר מדי תובנות אבל….

      1. הרבים של פוסי זה פוסיי. הרגת אותי!! כבר הספקתי לשכוח שזה קרה. באנק הוא נראה לי הדמות הכי מצחיקה בסדרה.

      2. מקנולטי. גם עלי הוא התחבב בעונה הרביעית. אבל זה גם רק בהשוואה לכמה ששנאתי אותו בדרך כלל. עדיין לא היה לי אכפת ממנו, וגם הייתה לי הרגשה שהוא יחזור לשטויות שלו בשלב כזה או אחר. a leopard can't change his spots.

      3. קימה. מסכימה שזה לגמרי לא מובן מאליו לקבל דמויות נשים כאלה. אבל אני חייבת להגיד שזה גם לא מייחד את קימה בסדרה. רוב דמויות הנשים שם היו לדעתי ממש מוצלחות. או לפחות, לא היה בהם משהו שמצאתי אותו סקסיסטי, לפי מה שאני זוכרת. אני מדברת על אלה שאשכרה הופיעו במספר סצנות ולא היו סתם חשפניות או משהו בסגנון. בכל מקרה, אני מניחה שבהתאם לאיך שהתייחסו אליה בתוכנית כשווה אני גם התייחסתי אליה ככזו ולכן זה שהיא הייתה אישה לא ממש גרם לי לאהוב אותה יותר מדמויות גבריות שהיו דומות לה – כמו מקנולטי.

      4. סנופ. אני מבינה את מה שאת אומרת אבל מצד שני – אף אחד לא תפס אותה כנשית. וזה עלול להעיד על זה שאם היא הייתה נשית היא לא הייתה מגיעה ללהיות הסגנית של מרלו. וזה כנראה מה שאהבתי בנריס. אי אפשר היה שלא להסתכל עליה כעל אישה, והיא עדיין הצליחה להפוך לראש העיר. כנ"ל לגבי רוני.

      5. סקוט זה הכתב שהמציא את כל הסיפורים שלו. יו שנאתי אותו.

      6. רגעים טראומטיים: מסכימה לגבי כל אלה שציינת. אני חייבת להודות שלפי מה שזכור לי יצא לי לבכות רק בשני קטעים וזה היה מתי שבאבלס דיבר על שרוד במפגש של NA, והחלק שהכי הרג אותי זה שמייקל נפרד מדוקי ובעיקר מבאג. זה היה נוראי.

      7. אהבתי גם את כל הקטעים שהזכרת, אבל אני אוסיף את סצנת הפרידה מסנופ (שהייתה משמחת) וגם האמת את רוב הסצנות שבהן נרצחו אנשים פשוט כי הן היו ממש טובות. פרופ ג'ו גם. זה היה קטע כזה טוב.

      נראה לי שזהו 🙂

    2. נטש הגיב:

      וממש התלהבתי מהסרטון הזה אתמול! גם הקריצה לבטלסטאר – הרג אותי :))

      1. maayan הגיב:

        כן, סרטון גדול 🙂
        אם בא לך- זה סרטון ממש שווה שמנתח את המבע הקולנועי של הסמויה – ממש מרתק. קצת ארוך, אבל שווה מאוד:

        וזה מגניב ברמות לא חוקיות- הסמויה המחזמר:

  3. יעל הגיב:

    עומאר שולט. הייתי שמחה לחולצה עם תמונתו ומתחת הכיתוב BNBG (נראה לי שמשתמשים בציטוט המפורסם שלו כי זה יותר פוליטיקלי קורקט. נו, גם זה טוב).

    היו לא מעט רגעים טראומטיים. הרצח של וואלאס, שהוכיח שליוצרים אין אלוהים בפעם הראשונה. עצוב כל כך. כל העונה הרביעית. היה שובר לב לראות מה יצא מהילדים הללו, ואיך דווקא המעצבן מתוכם הוא היחידי שניצל – הנטישה של רנדי בבית היתומים, הצעד הראשון של מייקל להפיכה למכונת ירייה חסרת סנטימנטים, ואיבוד המשענת המבוגרת היחידה של דוקי, שסימנה את תחילת סופו (כמחליף לא של באבלס, אלא של בן טיפוחיו, שתמיד מת בסוף). אבל כשאני חושבת על זה, הכי גרוע היה מותו של עומאר. זה הפרק היחיד שאיכשהו לא יצא לי לצפות בו שוב, ואני מעדיפה להתעלם מקיומו.
    וכל עוד עומאר איננו, מה הטעם בכלל אי פעם לאחד את הסמויה?

    ואפרופו לינקים, זו אחת המחוות המצוירות לעומאר החביבות עליי, בסגנון ספר ויקטוריאני ישן:
    http://www.hoodedutilitarian.com/2011/03/when-its-not-your-turn-the-quintessentially-victorian-vision-of-ogdens-the-wire/
    (איכשהו עדיין לא יצא לי לקרוא את כל הטקסט הארוך מסביב…)

    1. נטש הגיב:

      חולצה עם הדפס של עומאר יכולה להיות מגניבה ממש! אני לגמרי בעד.

      איזה מוזר, לפני כמה דקות הלינק עבד לי ועכשיו הוא לא….אנסה שוב מאוחר יותר. נשמע מעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s