את שלושת החודשים האחרונים הקדשתי לצפיה בסמויה, סדרת המופת שמעולם לא שמעתי מישהו מדבר לרעתה. אחד הדברים שמהם נהנתי במהלך הצפיה, וזה משהו שסדרות רבות אחרות לא הצליחו להשיג (אהם*לוסט*אהם), הוא שלמרות שהיו עשרות דמויות בסדרה, כמעט אף אחת מהן לא הרגישה שטוחה, ולכל אחת היו את המורכבויות והדקויות שלה. אפילו אם הייתה דמות שלא אהבתי, לא יכלתי שלא להודות שהיא כתובה היטב.
בכתיבת סיכום הצפיה שלי, אם כך, החלטתי ללכת בכיוון הזה. בפוסט הנוכחי ובפוסט נוסף שיפורסם מחר, אמנה את אחת-עשרה הדמויות שאהבתי. ועתה, ללא שהיות נוספות, הנה שש הדמויות הראשונות שעשו לי את הסמויה. אגב, פרט למקום הראשון, שייחשף רק מחר, אין חשיבות לסדר הופעת הדמויות ברשימה זו. אפשר להגיד שהיה לי קשה מדי להחליט את מי אני אוהבת יותר. אינג'וי!
11. דניאלס
לדעתי קשה שלא להנות מדמותו של דניאלס, כי למעשה הוא אחד מאנשי המפתח היחידים במשטרה שבמהלך היכרותנו איתו לא סטה מסט הערכים שהחליט לדגול בו. בסדרה כמו הסמויה, אין דמויות רבות שניתן להגיד את זה עליהן. דניאלס היה פשוט הבוס שכולנו היינו רוצים. הוא ידע להפריד בין טוב לרע ולא חשש לצדד במה שנכון לעשות. בניגוד לקולווין, הוא גם בחר לצמצם את הבחירות שלו לכאלה שחוקי לעשות, שזה הישג בפני עצמו. הוא ידע לתת לאלה תחתיו את הכלים לעשות את העבודה כמו שצריך ולהוכיח את עצמם. הוא ידע להעריך את האנשים שעבדו בשבילו, מהסיבות הנכונות. דניאלס היה אחד שאפשר לסמוך עליו. שכשהוא היה בסצנה שבה עליו לעשות החלטה, הייתי יכולה להנות מהידיעה שהוא לא יאכזב אותי, ושיעשה את הבחירה הנכונה.
10. מרלו
אפילו עכשיו שאני כותבת את המילים האלה, אני לא מאמינה שהפיסקה הזו הולכת להיות מוקדשת למרלו סטנפילד. אהיה כנה, לפני פחות מחצי שעה מרלו הופיע ברשימת הדמויות השנואות עלי ביותר. ועם זאת, בזמן שכתבתי את הפתיח לפוסט וחשבתי על הסיבות האמיתיות לאהבתי לדמויות האלה, הבנתי שלמעשה מרלו מוכרח להיות ברשימה הזו. מבחינתי, מרלו סטנפילד הוא ללא ספק רוע טהור. הוא היה הוולדמורט של הסמויה. בכל פעם שהוא הופיע על המסך הוא גרם לי לתחושה עצומה של אי נוחות, של חלחלה. כי ידעתי שמשהו רע הולך לקרות ושמרלו לא יניד עפעף. הוא היה שונה מכל אותם קינגפינים אחרים, אכזרי יותר, מפחיד. אייבון בארקסדייל אפילו לא התקרב לקרסוליו. לאהוב את מרלו זה כמו לאהוב סיפור אימה טוב, להתמסר לצמרמורות שהוא מעורר בגוף, ל-rush הזה שמרגישים בנוכחותו. להבין שהיכולת הזו שלו לעורר בנו את הרגשות הללו, זה בדיוק מה שהופך אותו לדמות נהדרת.
9. וואלאס
טוב, במקרה של וואלאס אני חייבת להודות שאני קצת משוחדת, כי לגמרי יש לי קראש עצום על מייקל ב. ג'ורדן שאותו הכרתי מאורות ליל שישי לפני שהתחלתי לצפות בסמויה. עם כל הפנים הלא מוכרות של העונה הראשונה, ההיכרות שלי איתו הייתה משהו להיאחז בו. אך בסופו של דבר דמותו של וואלאס הפכה למעניינת בפני עצמה. הייתה זו הרי היכרות ראשונה עם דמות צעירה שעדיין יש לה סיכוי, ילד שרצה לצאת מכל הבלאגן. ילד שקול, שטיפל ברבים אחרים, אבל לא היה מסוגל לטפל בעצמו. הייתה זו גם הפעם הראשונה שבה הבנו שיוצרי הסדרה הם לא טיפוסים סלחנים במיוחד. שהם יחוסו על ילדים כמו וואלאס? מה פתאום. עזיבתו של וואלאס נותרת בעיני אחת מהקשות בסדרה, ולו רק בגלל אותו שבריר שניה בו, כמו פוט, גם אנו קיווינו שבודי לא ילחץ על ההדק. וזה הרגע שבו גילינו שבסמויה אף אחד לא מקבל הנחות.
8. דיאנג'לו
כשאני חושבת על זה, נראה לי שמכל הדמויות שסבלו מסכינים בגב, דמותו של דיאנג'לו הייתה זו שסבלה מכך הכי הרבה. בניגוד לפרז, דיאנג'לו לא הצליח להשתחרר מכבלי המשפחה וזה מה שהרג אותו בסופו של דבר. אני לא יודעת להגיד אם באמת אהבתי אותו, אבל אין ספק שלא היה קשה להתחבר לדברים שהוא עבר, ברגע שהוא התחיל להבין שהוא רוצה לעזוב. היה קשה שלא לרחם עליו כאשר הוא למעשה שימש כקורבן שבני המשפחה שלו החליטו להקריב על מנת לשמר את אורח החיים שלהם. גם אייבון, גם בריאנה וגם דונט. ברגע שהם שלפו עליו את קלף המשפחה, לא היה לו כבר סיכוי. אני מניחה שכולנו ציפינו שבאיזהשהו שלב ניאלץ היפרד מדיאנג'לו, ושפרידה זו לא תהיה נעימה. בסופו של דבר, החלק הקשה היה להיווכח שבאמת, בסופו של דבר, לאף אחד מהמשפחה שלו לא היה מספיק אכפת ממנו.
7. קארבר
כשמדברים על קארבר לא ניתן שלא לעשות את ההשוואה להארק, או לפחות לדבר על השילוב שהינו "הארק וקארבר". השניים למעשה התחילו מאותה נקודה כשני בחורים די מעצבנים שאין כל כך מה לאהוב בהם, ולאורך הסדרה בעוד שהסטוריליינים שלהם התפצלו, הם המשיכו להיות מושווים אחד לשני. מה שהופך את השינוי שחל בכל אחד מהם לקיצוני עוד יותר. אולי זו הסיבה שאני אוהבת את קארבר, הניגוד הזה בינו לבין הארק. בעוד שהארק הפך ליותר טיפש ויותר מעצבן מפרק לפרק, קארבר רק הלך והשתפר, התבגר, לקח את עצמו בידיים. הערכתי את זה. הערכתי את העובדה שהיה לו אכפת ממה שהוא עושה, ושהוא התקדם בזכות האכפתיות שלו ולא באמצעות שיטת המזימות והתככים הסטנדרטית של משטרת בולטימור. וגם, אני מודה, לא יכלתי לעמוד בפני העינים הטובות האלה.
6. מייקל
קשה שלא להוסיף לרשימה לפחות אחד מבין אותם ארבעת הנערים אשר עמדו במרכז העונה הרביעית. אני מודה, כל אחד מהם באיזהשהו שלב שנאתי מעט. עם מייקל היה לי קשה במיוחד, כי הוא היה האהוב עלי מההתחלה. הייתה לו מין נפש מבוגרת כזו שלא הייתה לאחרים. תחושה של אחריות. רצינות שהכבידה עליו, כזו שנראתה עד אז אולי רק אצל וואלאס. גיבור מעונה שכזה. בעוד שכל הצעירים ידעו מה יש שם בחוץ, הוא היה אולי היחיד שניסה לא להיות חלק מזה. לזמן מה. המעבר שלו לאותו צד אפל היה כה קשה מפני שתחילה הוא נתן לנו סיכוי שהוא מסוגל למרוד נגדו. לבסוף, היה משהו bittersweet בסצנת הסיום של מייקל. איך שאני ראיתי את זה, נראה שהוא צפוי היה להפוך לעומאר החדש. ובעוד שזה לא הסיום האולטימטיבי, עדיין היה בזה משהו אופטימי, משהו שגרם לי להרגיש שלמרות שהוא לא זכה להורים מאמצים ובית עם גינה, מייקל יהיה בסדר.
בונוס: דמויות ראויות לציון
הרשימה הבאה היא של דמויות שנהניתי מהן ורציתי להכיר בקיומן למרות שלא נכנסו לרשימה הסופית.
- ניקו: בגלל האף היווני הנפלא שלו, ובגלל שהוא היה קונטרה מעולה לזיגי האידיוט. הוא היה היחיד שעניין אותי כל העונה השניה.
- רוני פרלמן: כי אני רוצה להיות היא כשאני אהיה גדולה. בתכל'ס, יש לה את כל מה שאי פעם רציתי.
- נורמן וילסון: כי הוא תמיד ידע לצחוק על קרקטי ברגעים הנכונים.
- נריס: כי היא ידעה איך לשחק ולנצח בעולם מלא גברים וכי למרות שהיא הייתה מהממת, היא לא הייתה צריכה לשכב עם אף אחד בשביל להשיג את מבוקשה.
- בודי: כי תמיד היה כיף לצפות באינטרקציה שלו עם השוטרים, וכל פעם שהוא היה יורק כמו גמל זה היה משעשע.
- מייק פלצ'ר: כי הוא היה העיתונאי היחיד שבחר להקשיב לסיפורים הטובים באמת.
- באנק: כי למרות כל השטויות שלו ושל מקנולטי, היה לו ראש על הכתפיים. וחוש אופנה מרשים.
- באבלס: כי אולי הוא לא הזיז לי בארבע העונות הראשונות, אבל הייתי ממש גאה במהפך שלו בעונה החמישית.
- רנדי וניימונד: כי למרות שכל אחד מהם היה ממש מעצבן בשלב כזה או אחר, בסוף העונה הרביעית לא ניתן היה שלא לאהוב אותם.
- דוקי: כי הוא היה ילד טוב, ובסוף הוא גמר בתור המחליף של באבלס.
- סידנור: כי הוא תמיד היה שם כשהיו צריכים אותו, ולבי החסיר פעימה כשהבנתי שהוא הולך להמשיך את דרכו של מקנולטי.
- האח מוזון: כי אני עדיין מתגעגעת לגאס פרינג.
- קרקטי: כי עוד קצת ליטלפינגר מעולם לא הזיק לאף אחד. וגם, הוא יצא כמעט לא מושחת בכלל!
- סטרינגר: כי אידריס אלבה.
אז מי היו חמשת הגדולים? ומיהי הדמות האהובה עלי בסדרה? חזרו מחר בשביל לגלות. 🙂
אום כולתורה 
לייק בחזקת 11 😉
obliged 😉
הגעתי לפוסט הזה דרך המלצה.. ומאחר שבדיוק לא מזמן סיימתי לצפות בסמויה ואני עדיין באובססיות של ניתוחים וחיפוש דברים לקרוא שקשורים אליה, אין ספק שאוותר על הזדמנות להגיב על משהו שנכתב עליה 🙂 אז תגובה שלי לרשימה:
ספוילרים ספוילרים ספוילרים:
דניאלס- סבבה.
מרלו- דמות גרועה גרועה גרועה לדעתי. ואני לא מתכוונת גרועה בקטע של "מרשעת"- אני מתכוונת כדמות, אין בו שום דבר מעניין, הוא פלקטי לחלוטין- כמו שאמרת- מייצג את הרוע הטהור, אבל בעולם הריאליסטי שהסמויה מנסה לבנות הוא הציק לי באופן מיוחד. ואפילו מעבר לזה, אני לא חושבת שהשחקן ששיחק אותו עשה עבודה טובה. לא יודעת אם זה בגלל הדמות עצמה שלדעתי לא נכתבה טוב, או כי השחקן לא מתאים לדמות או שהוא אפילו לא שחקן טוב, אבל הוא לא הרגיש לי מאיים בכלל. הבנתי שהוא מאיים כי ככה אחרים התייחסו אליו, אבל לא הרגשתי את זה ממנו. הוא לא הפחיד אותי- השוות אותו למרלו, אך דווקא אני משווה אותו לסטרינגר – כי מעבר לעובדה שסטרינגר היה דמות הרבה יותר טובה ממנו (שוב, לא טובה כ-"טובת לב" אלא פי 10 יותר מעניינת ומורכבת ממנו) אידריס אלבה פשוט שיחק אותה באופן מופתי. *הוא* למשל באמת גרם לדם שלי לקפוא בעורקים, כל פעם שהיה שולח מבט זדוני. רק המבט שלו היה גורם לי לרצות להתחבא מתחת לאיזה שולחן. הוא פשוט הפחיד לי את הצורה. מרלו ממש לא גרם לי לתחושה הזו. ומרלו היא אחת הסיבות (יש עוד) שלדעתי עונה 3 עולה על עונה 4.
וואלס – לגמרי לגמרי!! כ"כ לב שבור. ראיתי את העונה הראשונה של הסמויה לפני כמה שנים, היה קשה לי מאוד לצלוח אותה, ולמרות שלקראת סופה היה לי יותר קל להתחבר, והתכוונתי להמשיך לעונה 2 אז, איכשהו זנחתי את זה והבטחתי לחזור לסדרה מאוחר יותר. עברו מאז כמה שנים ואחרי שבכל חור דיברו על הסמויה כדבר הכי טוב שקרה לטלוויזיה אמרתי לעצמי שאני חייבת פשוט להכריח את עצמי להתחיל לראות לסיים עד הסוף. וראיתי את העונה הראשונה שוב כי כמעט לא זכרתי ממנה כלום. אני זוכרת שכשבאתי לצפות בעונה הראשונה שוב הדמות היחידה שזכרתי היא של וואלס (לא ראיתי אותו במקום אחר לפני) ואפילו הדחקתי את המוות שלו. הילד הזה לגמרי מעך לי את הלב. כ"כ נכון לגבי ההיסוס של בודי לפני שהוא יורה, רגע כ"כ מענה כי הוא נותן תקווה קטנה שזה לא יקרה. אכזרי כ"כ.
קארבר- כן… כ"כ כ"כ!! גם אני התאהבתי בו ב-2 העונות האחרונות. כל מה שכתבת. יותר מרגש אפילו לראות את ההתבגרות שלו במיוחד כי יש לנו את הארק הדביל להשוות אותו אליו, לכן כ"כ מחמם את הלב לראות כמה התבגר וכמה השתנה. זה אפילו יותר מרגש ככה מאשר אם הוא היה ככה מהעונה הראשונה ולא תאום הארק, כי אז השינוי לא היה כה מתגמל.
מייקל- מארבעת הילדים בעונה ה-4, אני הכי אהבתי את רנדי. אם הייתי עושה רשימה סביר להניח שהייתי מכניסה רק אחד והוא כנראה היה רנדי. לארבעתם היו רגעים טובים, אבל רנדי הכי עשה לי את זה. עניין אינדווידואלי. ניימונד היה אכן מעצבן מאוד, אבל רנדי? איך אפשר לקרוא לו מעצבן? הוא היה כזה חמוד 😦
הפתעת אותי עם הדמויות שהחלטת לא להכניס כי לפני שראיתי אותם הייתי בטוחה שחלקם יכנסו:
– דווקא מעדיפה את זיגי על ניקי- הוא הרבה יותר טרגי ולכן מועך לב הרבה יותר. אבל לא נראה לי שאף אחד מהם היה נכנס.
– בודי- מסכימה, גם אני אהבתי את היריקות שלו 🙂
– באבלס- באמת? הייתי בטוחה שיכנס לרשימה… נראה לי שהוא הדמות האהובה עלי בסדרה…
– סידנור- מסכימה עם מה שאמרת. האמת נראה לי כזה בחור חמוד. חבל לי שלא נתנו לנו הצצה יותר מעמיקה אליו.
– האח מוזון- לגמרי תאום גאס פרינג. אבל טוב שלא נתנו לו תפקיד גדול מדי, הוא לא השתלב יותר מדי טוב בעולמה הריאליסטי של הסמויה. דמות מגניבה כזאת כמו מקומיקס. היה נחמד, אבל עשו בחכמה לא לתת לו יותר מדי זמן מסך.
– קרקאטי- הוא לגמרי נהיה מושחת בעונה 5! שנאתי בו כי שמתי בו את כל מבטחי, והוא אכזב 😦
– באנק- עוד אחד שחשבתי שיכנס, אני לא כזה חולה עליו, אבל הוא מאוד אהוד אצל אנשים משום מה.
– סטרינגר- היה צריך להיכנס לדעתי, במקום מרלו. נבל הרבה יותר מנומק ומעניין והכי מקפיא דם לדעתי של הסדרה כולה, בנוסף משוחק באופן מופתי ע"י אידריס אלבה. לא נראה לי שאוכל לראות אותו בתפקיד אחר ולא לשקשק מפחד.
5 הדמויות הנותרות שאני מנחשת:
– עומאר- אם לא הזכרת אותו באלה שלא נכנסו, הוא בטוח נכנס. לדעתי הוא קצת אוברייטד, אבל מיילא.
– מקנולטי
– קימה
– פרימון
– פרנק סבוטקה
איזה נחמד שכתבת את כל זה!! ממש נהניתי לקרוא מה את חושבת.
קודם כל, ממש היה לי כיף לקרוא שהסכמנו עם חלק מהדברים, אני שמחה לדעת שיש מישהו/י שמזדהה.
שנית לגבי סטרינג/מרלו – אני מרגישה לגמרי ההיפך! כמו שהבנת כבר 🙂 מרלו הפחיד אותי בטירוף. את סטרינג אפילו לא חיבבתי עד העונה השלישית, כי הוא היה כזה שפוט של אייבון בהתחלה. אני מסכימה שיש בו תכונות שיותר קל להתחבר אליהן אבל לא יודעת, משום מה הוא לא עשה לי את זה. וזה היה ממש לא צפוי כי התחלתי לראות את הסדרה עם אהבה רבה לאידריס. היו רגעים שאהבתי אותו, אבל באופן כללי, פשוט לא עניין אותי יותר מדי. בויקי של הדמות של מרלו השחקן שמגלם אותו אומר משהו מעניין שדווקא מתיישב עם הטענות שלך עליו, אבל לפי איך שזה נשמע, מה שהיה חסר לך בדמות שלו היה מכוון. וגם יש חלק מעניין של השוואה בינו לבין סטרינג:
Jamie Hector has commented that he sees the character as striving to obtain power rather than profit and revelling in using that power over others.[23] The series' creator David Simon has also commented that Stanfield is driven by a desire for totalitarian power.[24] Hector has said that much of his performance stems from trying to capture Stanfield as a man of power and economy using minimalist movement and speech.[23]
When critic Alan Sepinwall interviewed Simon about the fate of the character, Simon said that he considers Stanfield's fate to be a kind of justice as he is cut off from his power and reputation. Sepinwall hailed Stanfield's ending as defying the viewers' expectations to see the character incarcerated or murdered in the streets.[25]
Simon also commented that the ending was intended as ironic, as Stanfield receives everything that his one-time rival Stringer Bell desired (in terms of becoming a legitimate businessman) but does not value it.[25] Simon has also said that the character's ending was deliberately ambiguous.[24]
אני מבינה גם את אהבתך לבאבלס. אני בטוחה שהרבה אנשים יגידו את אותו הדבר. עם כל הרשימה הזו שעשיתי, אני אט אט מגיעה למסקנה שאני אוהבת את הדמויות המאופקות יותר מאלה שמראות את הצד האנושי שבהן. זה מסביר כמה דברים בחיי 😛
בכל אופן, תחזרי מחר ותגידי לי מה את חושבת על החלק השני ברשימה!! 🙂
אני מביא לך קוראים איכותיים 😉
תודה לך שכתבת והגבת!! 🙂 הכי מבאס כשגומרים סדרה שרוב העולם כבר סיים ממש מזמן זה שרוב האנשים לא זוכרים דברים או כבר שכבר דברו וחפרו על כל מה שהיה להם, אז כייף שמישהי סיימה את הסדרה סמוך למועד הסיום שלי (ממש מוזר את השניה שנתקלתי בה שסיימה לא מזמן).
תגובה לדבריך (כמובן ספוילרים חמורים וכ'ו')
לגבי סטרינג/מרלו- אז טוב, לגבי המשחק והאימה שהשחקן העביר זה באמת עניין אינדיבידואלי של מה שהרגשת. אבל אם זה לא היה ברור לא "אהבתי" את הדמות של סטרינגר בקטע שחשבתי שהיא "טובה". למעשה שנאתי אותו כמעט כל הזמן שהוא הופיע כי הוא הרגיש לי כמפלצת קרת לב (זה שהוא הורה לרצוח את וואלס למשל, או שהיה אחראי למוות של דיאנג'לו). האמת שרק ממש פרק או שנים לפני מותו ובפרק מותו, פתאום הרגשתי סימפתיה אליו. וזה קרה לי עם עוד דמות- עם בודי ששנאתי (מבחינה שחשבתי שהדמות שלו רעה, לא שהיא דמות שכתובה או משוחקת רע), אבל גם איתו למרבה הפלא בכמה פרקים לפני מותו פתאום הרגשתי סימפתיה אליו. הרחבתי על זה כשכתבתי סיכום על עונה 4 פה בתגובות:
(דברי בתגובות, בתגובה שהאווטאר שלה זהה לאווטאר שפה- פירטתי על בודי. כן זה ארוך, אני יודעת, אני נוטה לחפור והרבה :-P).
http://tvyaddo.com/2011/06/%D7%94%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%99%D7%94-4-13-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D/
אז אותו קטע עם סטרינגר – גם אותו "שנאתי". טיפה ריחמתי עליו ממש ללפני מותו- כשהוא גילה שהזה מהעירייה רימה אותו והוא מתחרפן מזה – ועוד אייבון דיי זורע לו מלח על הפצעים כשהוא אומר לו כל הזמן שהוא מנסה להיות "איש עסקים" אבל הוא נשאר גנגסטר. וגם בשיחה האחרונה עם אייבון כשהם מעלים זיכרונות מהעבר, היה נראה שכואב לו על הבגידה באייבון, וגם לפני המוות כשהוא מגלה שאייבון הסגיר אותו, זה גם קצת גרם לי לרחם עליו.
אבל זה היה ממש לפני המוות שלו, לפני זה ראיתי אותו כמו שאת ראית את מרלו- כנבל חסר נשמה. בטח שלא "אהבתי" אותו – אבל הוא היה הרבה יותר מסקרן ממרלו- וכאמור לדעתי שיחק את הנבל המצמרר פי מאה יותר טוב ממרלו, אבל זה כבר עניין של טעם.
אגב, זה מעניין שאת אומרת שתפסת אותו כשפוט של אייבון, כי אני ראיתי את זה ב-ד-י-ו-ק הפוך (ואני לא אומרת שדעה אחת יותר נכונה מהשניה, רק מעניין לראות איך אנשים תופסים דברים בצורה שונה). אני מההתחלה הרגשתי שסטרינגר הוא זה שלמעשה מושך בחוטים, הוא נותן לאייבון לחשוב שהוא זה שנותן את הפקודות, אבל בעצם עם מחשבה ותחמון- סטרינגר הוא זה שמחליט דברים באמת. בסצנה המפורסמת מהעונה הראשונה שדיאנג'לו מלמד את הילדים לשחק שח- אז כשהם אומרים שאייבון הוא המלך, הם גם אומרים שסטרינגר הוא כאילו המלכה- ואם מסתכלים על זה ככה- גם בשח- המלך דיי פסיבי, הוא בעצמו לא יכול לעשות הרבה, זה רק תואר- המלכה היא זאת שבאמת עושה את הכל- היא הכי חשובה כי היא מגנה על המלך- אבל "הצעדים" שלה הרבה פחות מוגבלים מזה של המלך. נגיד, סטרינג החליט להרוג את וואלס למורת רוחו של דיאנג'לו (נראה לי שאייבון היה עוזב את זה כי דיאנג'לו ממש התעקש על זה), סטרינג הרג את דיאנג'לו- כי כמו שאמר לו- ידע שאייבון לא יעשה את זה. סטרינג ניסה להפוך את המשחק לקטע של כסף בלבד, לא של מעמד ושל כוח, בעוד אייבון רצה לצאת למלחמה סטרינג רוצה לעשות קואליציה עם כל הסוחרים באזור ולא להוריד גופות. כשאייבון מתנגד ושולח את מוזון- סטרינג מנסה לנטרל אותו עם התרגיל שעשה לעומאר. אחרי שאייבון משתחרר, סטרינג מנסה להניע אותו מללכת למלחמה. וכשרואה שזה לא עוזר, הוא מנסה לגרום לו להיתפס שוב. איך שאני רואה את זה, סטרינג הרבה יותר פעיל מאייבון- פועל יותר ממנו, חושב יותר רחב ממנו, אבל נותן לאייבון להרגיש שהוא זה ששולט כי הוא יודע שזה חשוב לו. אפשר להתווכח על החכמה של המעשים של סטרינג, הרי ללא ספק חלק מהם חזרו אליו בבומרנג (הוא היה צריך להיזהר מלהתעסק עם שני אגדות כמו עומאר והאח מוזון) אבל אי אפשר להגיד שהוא לא היה יותר פעיל, כל הזמן חשב על דברים ועל איך לסדר את העניינים ובסופו של דבר אני חושבת שההסתכלות שלו ש-לעשות קואליציה ולספור את הכסף עדיפה מאשר לצבור כוח אבל לסכן כוח אדם ולהסתכן עם המשטרה בלהפיל גופות וכו', הייתה הסתכלות יותר חכמה.
תודה על הקטע שהבאת מויקיפדיה, לא ממש הרגשתי שזה משנה את דעתי על הדמות. אין בעיה אם המניעים של מרלו נבעו מזה שהוא רצה כוח, לא בהכרח כסף, הבעיה שלא נתנו לנו להבין מאיפה הוא פועל (גם אם יכולנו לנחש את זה, עדיין היה הרבה יותר מעניין להבין יותר לעומק מאיפה הדמות פועלת, להתמקד במניעים שלו, כמו שעשו לכ"כ הרבה דמויות בסדרה, כולל לדעתי סטרינג ואייבון, אבל לא עשו את זה- ראינו מה הוא עושה, את החיצוניות שלו, לא הייתה הצצה לפנימיות). ושוב כאמור, גם המשחק שלו לא היה טוב לדעתי. נגיד אם אלבה היה משחק את הדמות שלו, לדעתי הוא היה עושה את זה יותר טוב מבחינת סתם להיות ממש מפחיד ומאיים, אבל זה עניין של טעם.
אהבתי את ההערה של סיימון על הסוף של מרלו- בהחלט אבחנה יפה לגבי האירוניה שבסוף שלו- לא חשבתי על זה בצורה הזאת. למרות שזה לא ממש קשור להבדלים שאני ציינתי בין סטרינג למרלו.
באבלס- כן, עניין של טעם עוד פעם. אני מבינה מה את אומרת על דמויות מאופקות, באמת קו העלילה שלו, במיוחד בשתי העונות האחרונות ממש כיוון כדי ללחוץ על בלוטות האמפתיה, אבל השחקן ששיחק אותו היה כ"כ פנומנלי לדעתי, שלא יכולתי לא להתאהב בו (ובשלושת העונות הראשונות, כשהוא היה דמות יותר שטוחה, הוא עדיין היה דמות ממש מגניבה לדעתי).
סליחה סליחה שחפרתי כ"כ. כמו שאמרתי, זה קטע אצלי.
אהיה פה גם מחר 🙂
טוב התגובה שלי תהיה הרבה יותר קצרה משלך אבל הנה עוד כמה תובנות 🙂
לגבי בודי – אני מסכימה. גם אני התחלתי לחבב אותו יחסית לקראת סופו המר. האמת היא שנראה לי שרוב הדמויות שמתו בסדרה תמיד התחבבו עלי ממש לפני שהן עזבו – מן הסתם כנראה שזו הייתה כוונת היוצרים.
לגבי סטרינג, אני מבינה עכשיו שהמילה שבחרתי עבורו "שפוט" היא לא ממש מדויקת אז אוסיף לזה כמה דברים. את צודקת בכך שהוא משך בחוטים רוב הזמן, אבל משום מה הפריע לי שהוא לא פשוט בא ולקחת מאייבון את השליטה. שהוא אף פעם לא לקח קרדיט על דברים. העניין עם המלך והמלכה נשמע מדויק, כמו גם השוואה לזוג נשוי. כמו שבחתונה היוונית שלי האמא של הבחורה אומרת לה שאולי הגבר הוא הראש אבל אישתו היא הצוואר והיא יכולה להזיז את הראש לאן שבא לה – ככה זה היה פחות או יותר עם סטרינג ואייבון אני מניחה. פשוט נראה שסטרינג נאלץ to put up עם שלל קריזות של של אייבון, כמו אמא שצריכה לטפל בילד קטן פשוט מוותרת לו.
באופן הזה ראיתי אותו בתור שפוט של אייבון.
בכל אופן, הסצנה האחרונה בינו לבין אייבון הייתה לדעתי חזקה ומרגשת, למרות שרגשותיי כלפי כל אחת מהדמויות נותרו פושרים למדי.
תחפרי כאוות נפשך 🙂
אני לא מצליחה להגיב לך ישירות משום מה, אז אני מגיבה כאן. 🙂
אז לגבי סטרינג- כן ההשוואה לזוג נשוי גם עברה במוחי ויש בה משהו (מעבר לעניין שהיא משעשעת). וזה מוזר, כי תמיד כשיש זוגות נישואים בסדרות והאישה כאילו מתחמנת את הגבר אבל נותנת לו להרגיש שהוא ה"גבר" – אז הרבה פעמים מתייחסים אליה כדמות חכמה, כדמות אקטיבית ולא פסיבית וכדמות טובה ואותי זה תמיד מעצבן (לא ראיתי החתונה היוונית שלי, אבל ראיתי את הדינמיקה הזאת בהרבה סרטים וסדרות והרבה שמריעים לנשים כאלו). וכשזה קורה אז באמת לי יש הרגשה שהאישה לא "חזקה" אלא שפוטה של הגבר. אז אני מבינה על מה את מדברת פחות או יותר. רק שבמקרה כנראה היו יותר מדי גורמים משתנים שדווקא ספרתי את זה כמעלה.
ראשית – בדינמיקה בין גבר ואישה יש את עניין המגדר והנורמות החברתיות שנכנסות למשוואה, מה שאין פה.
שנית- מראש נישואים מרגישים לי כמשהו שאמור לפחות לנבוע מאהבה בין גבר ואישה- אלו אמורים להיות יחסים בונים – אז קשה לי לקבל איך מישהו רואה תחמונים ומשחקי אגו (מה גם שעם אישה בד"כ נכנסים לתחמונים עניינים של מין שאני מאוד לא אוהבת) במערכת יחסים כזאת כמצב חיובי- כאילו אני שופטת את הדינמיקה במסגרת הנישואים. פה זה שונה, למרות שהם אמורים להיות חברים, עדיין הם במשחק, ואני רואה את זה יותר כ- סטרינג משתמש ומפעיל מניפולציות על אייבון כדי להשיג את מה שהוא רוצה, ואייבון טיפש מדי כדי להבין את המהלכים של סטרינג.
בנוסף- במצב הקיים אני חושבת שזה חכם מצד סטרינג לגרום לאייבון להרגיש שהוא שולט- מכמה סיבות- כמו שאמרתי רואים שלאייבון חשוב עניין הכבוד, לכן להתחיל להיכנס למלחמות איתו- זה להוסיף עוד צרות, בשביל מה סטרינג צריך את זה? בנוסף אייבון נחשב ל"מנהיג" ואפשר לראות שיקשיבו לו מאשר לסטרינג. אם סטרינג יפתח במלחמה עם אייבון- ה"חיילים" ינטשו את סטרינג וימשיכו עם אייבון, וסטרינג יודע זאת, זה לא צעד חכם. ולבסוף- שווה לסטרינג לשמור על אייבון, לפחות ב"טייטל" כ-ראש הארגון. למה לו למשוך אליו אש? כמנהיג הוא יותר בסכנה מכנופיות יריבות ומהמשטרה שמתבייתת עליו. בתור הסגן הוא פחות בולט ואם הוא יכול לדאוג לאינטרסים שלו מהמקום הזה, זה יותר חכם.
אני מבינה מה את אומרת בקטע שהרגשת שהוא שפוט- כי בדינמיקה שכזאת בסיטואציה אחרת הייתי גם יכולה לחשוב שמי שנוהג כמו סטרינגר הוא שפוט- אבל בקונטקס הזה לא הרגשתי ככה. זה כנראה בעיקר עניין של הרגשה.
גם אני לא מבין איך כל הילדים בעונה 4 עיצבנו אותך מתישהו. אהבתי את כולם אהבת נפש, מלבד ניימונד. איך דוקי יכול לעצבן?
אני מצטרף למעריצי באבלז.
אתה צודק, עצביי כלפי ניי ורנדי עיוורו אותי בזמן שכתבתי את המשפט הזה. דוקי היה חמודי ממש. היה שובר לב לראות לאן הוא הגיע בסוף.
פתאום עכשיו נזכרתי בקטע ההוא שבו הוא עשה רוח על ההיא שחתכה את השניה. אויש דוקי.
ושמעתי כבר על אהבתך לבאבס :))
כולם פה שכחו את סנופ…. she scares the shit out of me
ואני היחיד שאוהב את פרנק סובוטקה?!?!!?
אאעעע סנופ הייתה אחת הדמויות המעצבנות, לא סבלתי אותה!
ונראה לי שאתה היחיד 😛 סתם, אתה כנראה לא היחיד.
יחיד, יחיד. (בקשר לסנופ, למרות שגם על סובוטקה לא הייתי אומרת שהוא מהעשירייה המובילה)
טוב, מצטרפת לחובבי באבלס (שחקן מעולה, גאון שיווק עם עגלת הווייטיז, נשמה), רנדי ודוקי. גם סטרינגר היה דמות נהדרת, ופשוט לא יכולתי להאמין שהשחקן הוא בריטי. אידריס אלבה עושה מבטא בולטימורי מושלם. והמבט שלו בסוף העונה הראשונה, נדמה שהוא מסתכל ישר עלייך דרך המסך, ופתאום מבינים עד כמה כוחו באימפריית אייבון גדול ועצום, ומי באמת מושך בחוטים ועכשיו יקבל את מלוא החופש לעשות זאת בלי לשחק על תקן הסגן התומך.
ומסכימה עם מעין – מרלו הוא אחת הדמויות המחופפות בסמויה (נעזוב את העיתונאים של העונה החמישית בגלל היעדר זמן המסך שלהם), כי הוא אחת היחידות שהיו במרכז אך לא היו עגולות. רק פלקט אטום מבט. בגלל זה גם נפילתו לא הותירה אימפקט רב עליי כצופה.
מיותר לציין שהמשחק בסמויה נפלא, פשוט שחקנים נהדרים אחד-אחד. ורואים את זה אצל דיאנג'לו: הוא פושע, רוצח, אפילו לא הניד עפעף מול מותה של החשפנית, אבל הוא בכל זאת מצליח לרגש ולזכות בסימפטיה של הצופה בסצנה הנהדרת של "איפה לעזאזל וואלאס?".
יעל את ממש לוקחת אותה אחורה בזמן עם התגובות שלך :)))
סטרינגר – אידריס אלבה פשוט צריך לשחק רק תפקידים של אמריקאים. גם אחרי צפיה בלות'ר אני מתקשה לקבל את העובדה שהמבטא המקורי שלו הוא בריטי. המבטא האמריקאי שלו מושלם והרבה יותר "מתאים" לו.
דיאנג'לו……כזו רכבת הרים של רגשות הייתה לי עם הבחור הזה. איכשהו לא משנה בכמה דמויות אני אתקל בהן שבהתחלה שנאתי ובסוף אהבתי, זה יפתיע אותי כל פעם מחדש. ואיתו זה היה קיצוני ממש. הוא היה כזה דוש בהתחלה…
מה לעשות, הגעתי לבלוג הזה רק עכשיו… ותמיד היתה לי הצתה מאוחרת (:
אין בעיה! המשיכי כך 🙂
מישהו יודע מי משחק את באבלס ?
שמו של השחקן הוא אנדרה רויו (Andre Royo). כיום הוא עושה תפקידים קטנים פה ושם אבל לא משהו קבוע.