חופש פסח. חופש פסח לנצח, ביצ'ז.

ב

sb1

בימים האחרונים מדברים רבות אודות ספרינג ברייקרס, סרטו החדש של הרמוני קורין בכיכובן של בוגרות דיסני ונסה הדג'נס וסלינה גומז. בעוד שרבים מהצופים בוודאי ציפו לחווייה ורדרדה וקיטשית שאינה אלא בזבוז זמן וכסף (בגלל הקאסט), ואחרים ידעו לצפות למשהו קצת יותר רציני או הזוי (בגלל הבמאי), קשה לי להאמין שמישהו יצא מהסרט הזה במחשבה שקיבל את מה שציפה לו.

אני חייבת להודות שכשיצאתי אתמול מהסרט הרגשתי שקיבלתי כאפה. הרגשות שלי במהלך הצפיה עצמה תאמו מילה במילה לרבות מהביקורות שנכתבו על הסרט בימים האחרונים (כמו המעולה של שי רינגל במאקו), שמסתכמות פחות או יותר באמירה שספרינג ברייקרס היה ערימת החרא הכי גדולה שנראתה על מסכי קולנוע בזמן האחרון. ככה גם אני הרגשתי בבית הקולנוע ויצאתי מזועזעת.

ועם זאת בין סצנות השדיים והישבנים הגרוטסקיות, העריכה החזרתית שהאריכה את הסרט פי שניים, היומרנות והאהבה העצמית של קורין שנוטפת ממנו בכל שניה ושניה ביחד עם דליים של מין, סמים ואלימות…בדיעבד, אני לא מסוגלת להגיד שלא אהבתי אותו. אני ממש לא חושבת שאלה שביקרו אותו פשוט "לא מבינים אומנות", אבל אני כן מרגישה שאני מוכרחה להגיד משהו חיובי שאולי הלך לאיבוד איפהשהו בין פלח ישבן אחד לשני.

במרכז הסרט עומדות ארבע נערות צעירות שחיות בעיירה בארה"ב, שכל שאיפתן בחיים היא להגיע לספרינג ברייק בפלורידה ולעשות חיים מלאים באלכוהול, סמים וסקס מזדמן. הבנות מבצעות שוד על מנת לממן את הנסיעה ולאחר השתלשלות אירועים המלאים בציצים ואף לא מופע אחד של עירום גברי, הן מוצאות את עצמן תחת כנפו של אייליין (ג'יימס פרנקו) – ראפר קריפי עם נטיה מצערת לשחק אותה גנגסטר.

sb4וכל הסיפור הזה מסופר כהזיה מתמשכת הנצפית כקליפ של קרוב לשעתיים, עם מעברים חדים, צבעים בוהקים, דיאלוגים היפסטריים החוזרים על עצמם ואף לא רגע אחד ללא מוזיקת רקע. חוויה מתישה ויומרנית עם דמויות יפיפיות-מכוערות שנועדו לספק איזה פנטזיה גברית חולנית שבמרכזה חבורה של בחורות בביקינים קטנטנים בפרץ סקסי במיוחד של אלימות. שום דבר לא יצליח לשכנע אותי שהיה בסרט הזה כל מסר של "העצמה נשית" כי זה פשוט בולשיט.

אני מניחה שזה מה שרבים מהצופים לקחו מספרינג ברייקרס. שזה לגמרי הגיוני, ואני עדיין תוהה אם אני נותנת יותר משמעות לסרט הזה ממה שאני אמורה. אבל בשבילי בעיקר הייתה זו חוויה של אי נוחות שהיא מעבר לחוסר הנאה, וזה מה שבדיעבד תפס אותי. עירום בלתי פוסק, סצנות גראפיות ודיאלוגים היו רחוקים מלהיות קלים לצפיה. הכל היה כל כך מכוער ודוחה ומגוחך ובנאלי, ואין דבר בסרט הזה שנעשה שלא בהקצנה. ועם זאת, היה בכל הדברים הללו איזה קסם מלוכלך שהקשה להפנות את המבט או להישאר אדיש.

אמנדה לאפור ביצירה של דייויד לה-שאפל
אמנדה לאפור ביצירה של דייויד לה-שאפל

בתחילת הסרט חוזרת שוב ושוב המנטרה: "Pretend like it's a video game" ולמעשה זה בדיוק מה שאנו מקבלים. יצירה שהינה שילוב טריפי של ג'י טי איי עם אסתטיקה שמאוד מזכירה את יצירותיו של דייויד לה-שאפל, השופעת באלימות ומין קריקטורי אפל, אמפליפיקציה של חלום של חוויית נעורים ההופך לסיוט פנטסטי.

הביקורת הזו היא אמביוולנטית, כמו גם רגשותיי כלפי הסרט. להגיד שניתן לתרץ את כל מה שמתרחש בו כאומנות זו ממש לא אופציה מבחינתי, ועם זאת העובדה שביליתי את היממה האחרונה בלחשוב על מה לעזאזל הלך שם קצת מקשה עלי לבטל אותו לחלוטין כסתם עוד סרט מעפן שלא שווה את הזמן שלי.

אם אתם בוחרים להיות אמיצים ולקחת את הסיכון, על אחריותכם בלבד. אני אישית מרגישה כאילו שאני צריכה לצפות בו שוב בשביל להבין אם כל מה שכתבתי באמת תקף או שמרוב שטחנתי את זה לעצמי בשכל התחלתי להזות שהוא יותר טוב ממה שחשבתי בצפיה ראשונה (שגם זו תיאוריה לגמרי סבירה).

בינתיים רק נותר לי לציין שאפילו אם אכן זכרוני מתעתע בי כך, אני עדיין יכולה להגיד בלב שלם שבסרט הזה יש לפחות משהו אחד שהוא מעולה – הפסקול, המורכב מרובו מיצירותיהם של סקרילקס וקליף מרטינז (שאגב עשה גם את הפסקול המופתי של דרייב). תגידו מה שתגידו על הסרט עצמו, אבל הפסקול הוא ללא ספק בן לויה מושלם לספרינג ברייקרס, ולא רק זה, אלא גם יצירה מוזיקלית אלימה, קודרת ומעולה בפני עצמה. קשה שלא להתמכר.

מודעות פרסומת

3 תגובות הוסף תגובה

  1. yaddo הגיב:

    המוזיקה – אם אכן ניתן לקרוא לה כך – של סקרילקס לבדה תרחיק אותי מהסרט הזה, חרף ציציו ופלחי ישבניו (של הסרט, לא של סקרילקס).

    1. נטש הגיב:

      אני מבינה.
      אם דאבסטפ/אלקטרו זה בכלל לא הקטע שלך אז בסדר, אבל אם כן – ממה שאני הכרתי של סקרילקס עד הפסקול הזה, לא ממש אהבתי אותו. אבל הוא אחלה כאן, נראה לי ששיתוף הפעולה עם מרטינז מוציא ממנו רק טוב.

      1. yaddo הגיב:

        נקודות הקיצון של דאבסטפ ואלקטרו הן ממש לא הקטע שלי, אבל יש בז'אנר לא מעט דברים נהדרים. את סקרילקס אני ממש מתעב. אם אפילו בשיתוף הפעולה שלו עם הדורז הוא הצליח להגעיל, לא חושב שיש לו תקנה מבחיתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s