מראה שחורה: הסיכום הגדול – פרק I

השבוע הסתיימה לה העונה השניה של סדרת המופת של צ'ארלי ברוקר, מראה שחורה. העונה השניה, כמו הראשונה, הייתה מורכבת משלושה פרקים כאשר עלילתו של כל אחד מהם עמדה בפני עצמה. ברוקר הצליח לעמוד בציפיות הגבוהות שהציבו צופי ומעריצי העונה הראשונה, ושוב סיפק לנו חומר לשלל דיונים סוערים ומטרידים אודות עתידנו בעולם עתיר הטכנולוגיה בו אנו חיים.

בניגוד לפוסט הקודם שלי על העונה הראשונה, שבו רק נתתי אאוטליין של הסדרה, הפעם החלטתי להיכנס קצת יותר עמוק לעלילתם של כל אחד משלושת הפרקים. ולכן – מי שלא צפה עדיין, ממליצה קודם לצפות ואז לקרוא – כי יהיו פה ספויילרים.

הפעם גם החלטתי להקדיש לכל פרק פוסט נפרד, ככה שהנכם מוזמנים לבקר שוב ביומיים הקרובים לסיכומי הפרק השני והשלישי. בינתיים בואו נתחיל עם הראשון.

פרק 01×2 – "מיד אשוב"

balckmain1

הפרק הפותח של העונה מתחיל קליל, ממשיך ומסתיים כבד. נוגע למשהו שרבים מהצופים יכולים להתחבר אליו. הוא מספר את סיפורה של מרתה (היילי אטוול, קפטן אמריקה), אישה צעירה שנאלצת להתמודד עם מותו הטראגי של בן זוגה לאחר שזה נהרג בתאונת דרכים. בהמלצת חברה, היא מתוודעת לשירות אשר אוסף את כל המידע האישי שנאגר אודות בן זוגה ברשת – שיחות צ'אט, וידאו, תמונות, טוויטים וכל דבר אחר שהוא – ומתרגם את המידע הזה לדמות שאיתה מרתה יכולה לתקשר.

black11נושא הפרק – האינטגרציה הזו בין אדם ומכונה – הוא משהו שהתעסקו איתו בסדרות וסרטי מדע בדיוני כבר פעמים רבות. עם זאת, אחד המאפיינים שמייחדים אותו הוא שברוקר ממקם את העלילה בנקודות זמן ומרחב של כאן ועכשיו, שזה משהו שלמיטב ידיעתי רואים פחות באותם סרטי מד"ב המתקיימים בדרך כלל בעתיד הלא מאוד קרוב ובמקומות שמרגישים ברובם כיקומים מקבילים, או כוכבים אחרים, מציאויות אלטרנביטיות כאלה ואחרות. ובכך, הופך פרק זה לקרוב יותר למציאות מכל אותן יצירות אחרות וכמובן, בדרך זו, גם להרבה יותר מטריד.

בפרק זה ברוקר ממשיך להיכנס לעומק הנושא שפתח בפרק השלישי של העונה הראשונה, שבו מושתל מכשיר במוחם של בני אדם על מנת שכמו מכונות הם יוכלו לשמור לנצח את כל הזכרונות שלהם, להריץ קדימה ואחורה, ולצפות בהם שוב ושוב. רק שבפרק הזה, במקום "לשדרג" אדם ממשי וקיים ולהוסיף לו אלמנטים טכנולוגיים, הוא לוקח את זה צעד אחד רחוק יותר ושואל – למה צריך בן אדם אמיתי מלכתחילה? בשביל מה, אם יש לנו את הטכנולוגיה לפסל בובה משוכללת בדמותו של אדם, שיכולה להתנהג בדיוק כמוהו? הרי כמויות המידע שאנו מנדבים כיום על עצמנו ברשת הופכים כל אחד ואחת מאיתנו למועמד מושלם ליצירת דמות וירטואלית כזו. כשמסתכלים על זה מנקודת מבט כזו, לפתע נראה הרבה פחות מפתה לחלוק עם כל העולם מה אכלנו לארוחת צהריים.

black12אחת התופעות המעניינות שמקבלות ביטוי בפרק היא היפותזת ה-Uncanny Valley, היפותזה מתחום הרובוטיקה הגורסת כי ברגע שרפליקה וירטואלית של אדם נראית ומתנהגת כמעט כמו בן אדם, זה מעורר תגובה של חלחלה בקרב בני אדם אמיתיים שצופים בה. המושג, אגב, מתבסס על רעיון פרוידיאני של רגע בו משהו מרגיש גם מאוד מוכר וגם מנוכר בו בזמן. אבל נעזוב את פרויד רגע.

כמו שאמרתי, הרעיון הזה מוביל את כל הפרק ובעצם מנסה להציג כיצד הקידמה הטכנולוגית, שיכולה לייצר עבורנו את בן זוג חלומתנו יש מאין, עדיין נכשלת בלספק לנו את מה שאנחנו באמת צריכים – מישהו אמיתי שייתן לנו קונטרה. מישהו עם היסטוריה, רצונות, מודעות משלו.

כמובן שסיפור האהבה וההיסטוריה בין בני הזוג עומדים במרכז העלילה, והם הדבר המרכזי שמושך את הצופים ומרגש אותם. סיפורם משמש להעלאת שאלות קשות אודות אובדן וכיצד אני מנסים ולעיתים נכשלים להתמודד איתו, כיצד הטכנולוגיה שכביכול אמורה לסייע לנו ולתמוך בנו – כמו שהיא כביכול עושה בכל תחום חיים אחר – נכשלת כאשר זה מגיע למישהו שחשוב לנו באמת. ברוקר מנסה להראות שטכנולוגיה לא יכולה להוות תחליף להכל, כמו שרבים בימינו מאמינים.

black14אבל מעבר לכך, מה שעוד מעניין זה שגם אם אנחנו בסופו של דבר מבינים שהטכנולוגיה לא מסוגלת לספק לנו את הצורך הזה שקיווינו שתוכל לספק, עדיין קשה לנו לעזוב אותה. ולא בהכרח בגלל שהיא כל כך קרובה לדבר האמיתי. אלא גם בגלל שככל שאנחנו מבלים על טכנולוגיה יותר, כך כל סוג של טכנולוגיה נראה לנו אנושי יותר. אם זה מתבטא בלהתעצבן על המחשב האישי או על הפלאפון כשהוא נתקע ולהגיד "הוא עושה לי דווקא" או לתת שם פרטי לרומבה שמנקה לך את הבית (לשלי קוראים "ג'וק"). אז אם להיפטר מטכנולוגיה שעשינו לה האנשה זה משהו שקשה לנו נפשית לעשות, המצב של מרתה בפרק המדובר יהיה קשה פי כמה וכמה.

דבר נוסף שהיה מעניין לדון בו היה הצד השני של המשוואה – אותו אדם שמשכפלים והופכים לצעצוע. מה שהפרק בחר להתרכז בו הוא החוויה האישית של מרתה – איך היא מרגישה, ההחלטות שלה, ההשפעה שלהן על החיים שלה בלבד. ובמידה מסוימת, נכון, במקרה הזה לא ניתן להסתכל על צדו של אש כי הוא…מת וזה. אבל מה עם המשפחה שלו? מה הם היו אומרים על מה שמרתה עושה? ובמקרה אחר, מה כל אחד ואחד מכם היה מרגיש אילו הייתם חיים והיו עושים מכם רפליקה וירטואלית שאלוהים יודע מה בעליה של אותה רפליקה היה עושה איתה? אבל זה כבר נושא שצריך להקדיש לו פרק משלו.

black16הפרק מסתיים בנימה מורבידית משהו, כהרגלו של ברוקר, ומשאיר את הצופים עם שאלות רבות אודות הטבע האנושי. אם כי לאחר הצפיה בפרק התחושה העיקרית שלי הייתה שרימו אותי, כי אין סיכוי שנגיע למצב בו האנושות תאפשר שימוש כזה בטכנולוגיה, עכשיו אני מרגישה אחרת. עכשיו שהבנתי שלמעשה אנחנו כבר משתמשים בטכנולוגיה באופן דומה למה שהוצג בפרק, השאלה שנותרת היא כמה רחוק ניתן לעצמנו להגיע.

לחצו כאן לביקורת על פרק II – "דב לבן".

לחצו כאן לביקורת על פרק III – "הרגע של וולדו".

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s