היי שלום, 2012: פוסט סיכום שנה

בשעה טובה, הגיעה שנת 2012 לקיצה. השנה הייתה אולי העמוסה ביותר וקרוב לודאי שאחת המעצבנות ביותר שחוויתי אי פעם. אבל כמו שאומרים, המצב צריך להתדרדר לפני שהוא יכול להשתפר. ואני שמחה להגיד שכבר נראים ניצנים של שיפור. כחלק מהשאיפה שלי שאכן 2013 תהיה הרבה יותר חיובית ומספקת, החלטתי לכתוב את הפוסט הזה בנימה חיובית, ולכן קטגוריות סיכום השנה שלי יהיו כאלה בלבד ולא יכללו את כל אותם הדברים ששנאתי ושעצבנו אותי השנה כי אני יודעת שלחשוב עליהם ולכתוב אותם פשוט יכעיס אותי מחדש. ולזה אין לי כח בזמן האחרון.

אם כך, ללא התפלספויות נוספות, להלן הסרטים, תוכניות הטלויזיה והמוזיקה שעשו לי את השנה.

טלויזיה

סדרת השנה – בנות

girlsלמרות שהיו הרבה סדרות טובות שצפיתי בהן השנה, חלקן ישנות וחלקן חדשות, אחרי שהסתיימה העונה הראשונה של "בנות" לא היה לי שום ספק שזוהי סדרת השנה שלי. מחד, "בנות" זכתה להמון ביקורת חיובית מהמבקרים, שבהתאם לאימרה של לינה דנהאם בפיילוט, התחילו לתאר את דנהאם ואת הסדרה כ-The voice of our generation. נשימה של אוויר צח, יצירה שמציגה נאמנה את מאבקיהן של בנות בשנות ה-20 שלהן. מאידך, הסדרה נאלצה להתמודד עם הרבה מאוד ביקורת בעקבות חוסר ייצוג של הגיוון האתני שקיים בברוקלין. רבים מהצופים דחו את הסדרה בטענה שהיא אינה יכולה לייצג דור שלם אם כל הדמויות שם הן חבורה של בנות לבנות מהמעמד הבינוני ומעלה. למרות שלמדתי להבין את הביקורת הזו ולהסכים איתה, אני נאלצת להודות שהדבר לא מנע ממני להיות לגמרי מאוהבת בסדרה. אני נאלצת להודות שגם אני בחורה לבנה בשנות ה-20 שלי ושיש לי "בעיות" של "אנשים לבנים" של העולם המערבי. ולכן היה לי המון עם מה להזדהות כשצפיתי בסדרה. אוסיף ואומר שהיו רגעים שבהם אפילו למדתי לקחים מהסדרה והשלכתי אותם על החיים הפרטיים שלי. אבל לא ניכנס לזה. לסיכום – לדעתי, "בנות" אכן הציגה פן נשי ומרענן שעד לאותה עת לא זכינו לראות על מסך הטלויזיה ועל זה אני מודה ללינה דנהאם שלא משנה מה היא תגיד או תעשה, אהבתי אליה כנראה רק תלך ותגדל. ונכון שיש מה לתקן ולשפר, אבל בשביל זה יש עונה שניה, לא? 

 

פרק השנה – מד מן 5×11 – האישה האחרת

madmenאני מניחה שעכשיו, אחרי שצפיתי בכל חמשת העונות של "מד מן" כנגד כל הסיכויים, אני צריכה להפסיק להיות מופתעת כל פעם שהסדרה הזו מפילה אותי מהכיסא. אבל לא. היא עדיין עושה את זה. אני יודעת למה זה מפתיע אותי, וזה בגלל שבתכל'ס – אני לא כזה אוהבת אותה. רוב הזמן ממש לא אכפת לי מה קורה בה, ואני לא סובלת את דון דרייפר אליל הגברים המודרניים. ברצינות, אם אתם חושבים שהוא דמות מודל כזו או אחרת בבקשה תעשו הערכה מחדש של הבחירות שלכם בחיים. ועם זאת, עדיין יש רגעים שמזכירים לי למה אני עדיין צופה בסדרה הזו. בעונה החמישית היו כמה כאלה, ביניהם עזיבתו הכואבת של ליין פרייס והשימוש המושלם (והמאוד יקר) בסצנת הסיום של הפרק השמיני בעונה ב-Tomorrow Never Knows של הביטלס. אבל הרגע שלקח את כל הקופה בשבילי הוא ללא ספק רגע שנמשך 45 דקות שלמות – הפרק האחד עשר של העונה. פרק זה מסכם פחות או יותר את מה שכתבתי בפוסט הקודם שלי על הסדרה – אני נשארת בשביל הנשים. בפרק אנו רואים את ג'ואן החזקה הופכת סופית לקורבן של סטרלינג קופר, בעוד שפגי, שקיבלה מהחברה הכל, בוחרת לעזוב למען עתיד טוב יותר. ודון, באחד מהפרקים היחידים שלא מציגים אותו כאגואיסט ופחדן, לא מצליח להציל אף אחת מהן.

סצנת השנה – שובר שורות 5×07 – נפרדים ממייק הרמנטראוט

bbגם כאן, למרות שצפיתי השנה בהרבה סצנות יוצאות מן הכלל שישארו איתי לאורך זמן, הייתה רק אחת שהכתה בי מספיק חזק בשביל להיות הזוכה בקטגוריה הזו. ואני בטוחה שרבים ממעריצי "שובר שורות" יסכימו איתי. העונה החמישית מלאה בסצנות מדהימות – השחיה הלילית של סקיילר בבריכת בית וייט, הודאתה בכך שהיא מחכה שהסרטן יחזור, רציחתו של הילד במדבר, וכמובן הגילוי המרעיש של האנק בפרק סיום חצי העונה, בין השאר. אבל רק אחת מתעלה על כולן מבחינתי, והיא סיומו הטראגי של מייק בידי וולטר. אני מניחה שלכולנו הייתה הרגשה שזה הולך לקרות ושגם ידענו שהרגע הולך וקרב, ועדיין זה לא מנע ממני להתייפח כמו תינוקת באותם רגעים אחרונים של מייק עם המסך. מה שיפה זה שהסצנה הייתה יחסית רגועה בסטנדרטים של "שובר שורות", מה שמייחד גם את הסצנות האחרות שמניתי פה ומה שהופך את "שובר שורות" להרבה יותר ממה שחושבים ממבט ראשון. למות בשקט בישיבה ליד נהר. הבקשה של מייק מוולטר שפשוט ייתן לו למות בשקט. עם עזיבתו של מייק הרגשתי שעזב את הסדרה הקול השפוי היחידי שהיה בה, שבאמת ידע להעריך את הטירוף של החיים של וולטר. עם כל הצער של הפרידה מאחת הדמויות הטובות והאהובות ביותר בסדרה, אני חייבת להודות שאני רואה גם משהו מרגש ומלהיב בפרידה זו. עצם העובדה שהקול השפוי היחידי עזב, משמעותה שמעתה כולנו צפויים לחוות את אחד מסיומי הסדרה המטורפים ביותר שכנראה נעשו אי פעם.

קולנוע

סרט השנה – שמע את קולי (Sound of My Voice)

soundהשנה בפסטיבל אייקון זכיתי לצפות במספר סרטים טובים, ביניהם "רובוט ופרנק", "על אחריותכם בלבד" ו"רובי ספארקס". הסרט שפתח עבורי את הפסטיבל היה "שמע את קולי", שהתגלה כפנינה של ממש. יוצרת הסרט היא בריט מרלינג המוכשרת להפליא, שהייתה גם אחראית על "ארץ אחרת" המדהים שעליו גם כתבתי שנה שעברה, וגם עם הסרט הזה היא הוכיחה את עצמה כקול ייחודי ומרתק. האמת היא שבשלב זה במערכת היחסים בינינו, כנראה שאני אצפה בכל דבר שבריט מרלינג תעשה. ובכן, הבחירה שלי בסרט הספציפי הזה כסרט השנה שלי לקחה גם אותי בהפתעה, כי הצפיה שלי בסרט לא ממש הניבה תוצאות ולא ממש פיתחה את האופקים התרבותיים שלי. מדובר בסרט המספר את סיפורם של זוג עיתונאים שמנסה לחדור לתוך כת בשביל לפרסם את מה שמתרחש בה. כאמור, תמה לא מאוד יוצאת דופן, ובמיוחד לא אישית בשבילי. אבל יצאתי מהסרט הזה ואהבתי אותו. הוא עשה את כל מה שעשה גם "ארץ אחרת", ויותר. הוא היה אחד הדברים היחידים שבהם צפיתי השנה ולא חיכיתי לסיומו. בריט מרלינג שוב הראתה כיצד היא מסוגלת לקחת את האנשים הכי פשוטים ולהציב אותם במסגרת כל כך יוצאת דופן שגורמת לצופים להרגיש שהחוויה שהם חווים היא לא סתם צפיה בסרט אבל הרבה יותר מזה. כשהסתיים הסרט מצאתי את עצמי יושבת באולם הקולנוע עם פה פעור וחושבת לעצמי, בריט מרלינג, אני שלך לנצח.

שווה ציון – חיות הדרום הפראי (Beasts of the Southern Wild)

beastsבזמן שתכננתי את הפוסט הזה, היו כמה קטגוריות שבהן תכננתי להוסיף שווה לציון כזה או אחר – פרק או סצנה שלמרות שלא נבחרו, חשבתי שכדאי להכיר בגדולתם. החלטתי לוותר על רוב הרגעים אלה ולמעשה היחידי שהחלטתי להשאיר היה הסרט הזה. על "חיות הדרום הפראי" שמעתי המון השנה ומרבית הביקורת עליו היו מאוד מאוד חיוביות. סוף סוף זכיתי לצפות בו לפני מספר שבועות ואני שמחה להודיע שלא התאכזבתי. הסרט, שלמרות מראהו הסטנדרטי ממבט ראשון מוגדר כסרט פנטזיה, מספר את סיפורה של ילדה קטנה בשם האשפאפי, שמתגוררת עם אביה בקהילה בשם bathtub בדרום לואיזיאנה. הקהילה, שמבודדת מהעיר המודרנית באמצעות חומה, נמצאת בסכנה מפני סערה שביום מן הימים תטביע אותה ואת כל תושביה. למרות הפן הבדיוני של הסרט קשה לי להתעלם מעצם העובדה שהסביבה שהוא מציג אינה כל כך רחוקה מלהיות אמיתית. כמו כל יצירה אחרת מהשנים האחרונות שעוסקת בדרך כזו או אחרת במשבר הסביבתי, היא מראה לצופים מציאות מאוד סבירה. ובאמת, אחד הדברים שסחפו אותי בצפיה בסרט הייתה כמה מציאותית היא הסיטואציה בה נמצאות הדמויות. למרות הפשטות שלו, ואולי בזכותה, "חיות הדרום הפראי" התברר כאחד הסרטים שהכי ריגשו אותי השנה.

גילטי פלז'ר של השנה – פיץ' פרפקט (Pitch Perfect)

Pitch Perfectאני אודה, למקרה שקוראיי לא שמו לב עד כה. לפעמים אני נהנית מדברים ממש גרועים, ואני לא מתביישת בזה. הסרט הזה הוא אחד מהדברים הגרועים הללו. "פיץ' פרפקט" הוא קומדיית נעורים שידעתי שאוהב מהרגע הראשון שצפיתי בטריילר. הסרט, בסופו של דבר, התברר ככזה אשר לא יבייש אפילו את "מעודדות צמודות" הקלאסי של קירסטן דאנסט. זה לא מפתיע במיוחד, בהתחשב בעובדה ש"פיץ' פרפקט" הוא פשוט "מעודדות צמודות", רק שבמקום שיש תחרות עידוד לאומית, יש תחרות שירת א-קפלה. וכן, זה בדיוק מה שהייתם מגדירים כסרט מטופש "של בנות" אבל אני לא יכולה לשלוט בזה – כל כך נהניתי ממנו בצפיה הראשונה שכבר למחרת צפיתי בו שוב. וזה משהו שלא קרה עם שום סרט כבר שנים! עם הנוסחה המנצחת של שירים פופולריים מהשנה האחרונה, בחור יהודי חמוד שיודע לרקוד ולשיר ואוהב לצפות ב"מועדון ארוחת הבוקר", וכמה וואן ליינרים שלא יביישו את ז'אנר הקומדיות הכיפיות, "פיץ' פרפקט" נכנס לרשימת סרטי הבנות האהובים עלי ביחד עם קלאסיקות כמו "קלולס" ו"ילדות רעות". כן, קלאסיקות. I went there.

מוזיקה

אלבום השנה – פרנק אושן – Channel Orange

frankהחלטה נוספת שלא היה לי שום ספק לגביה היא בחירת אלבום הבכורה של פרנק אושן כאלבום השנה שלי. למה? כי מאז שהוא יצא ועד היום אני פשוט לא מפסיקה להקשיב לו. כשיש ספק, כשאני לא יודעת מה בא לי לשמוע באוטו בין אם זה ב-7 בבוקר בדרך לעבודה או בשעות הקטנות של הלילה, Channel Orange הוא האלבום שאני תמיד פונה אליו, והוא אף פעם לא מאכזב. להיפך, עם כל האזנה הוא רק הולך ומשתפר. מעטים מאוד הם האלבומים שיש לי סבלנות להאזין להם במלואם על בסיס קבוע, והאלבום הזה הוא ללא ספק אחד מהם. החל מ-Thinking Bout You שהיה הסינגל המדהים הראשון מהאלבום, דרך Super Rich Kids ו-Pyramids שכנראה היו מתבררים כהשירים ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה, וכלה ב-Pink Matter עם הופעת אורח מושלמת מאנדרה 3000 שמבחינתי לא תסולא בפז – האלבום הזה הוא פשוט שלמות. אגב, מתברר שאני רחוקה מלהיות היחידה שחושבת כך. מקריאה של רשימות סיכום 2012 של שלל מגזינים, עיתונים ואתרים מתברר שכל העולם כולו בערך מסכים – Channel Orange אכן הוא אלבום השנה. ובצדק.

קליפ השנה – לנה דל ריי – National Anthem

כשאני חושבת אחורה על השנה הזו בקליפים, אני לא מצליחה לחשוב על הרבה קליפים שבאמת נהניתי מהם. אולי היו כמה שהיו עשויים היטב או יפים ויזואלית אבל שום דבר שראיתי ושגם לי לחזור ולצפות בו שוב. עד שיצא הקליפ של לנה דל ריי לשיר National Anthem ואז צפיתי בו. כמה וכמה פעמים. הקליפ זכה לביקורת עקב הצגתו של הנשיא ג'ון פ. קנדי כשחור, כאשר רובה אני מניחה בעיקר מקהל אמריקאי גזעני. בנוסף, נטען כי ליהוקו של הראפר A$AP Rocky בתפקיד הנשיא נעשה כטקטיקת פרסום זולה וכניסיון לעורר סערה. סתם עוד ניסיון של לנה דל ריי להיות פתית שלג ייחודי. טוב, אולי זה נכון. האם היה לי אכפת? לא. אני מודה, לעיתים מאוד קל למכור לי ריגושים זולים. זו אחת הסיבות שלפעמים אני מוצאת את עצמי נהנית מקריאת ספרים שנועדו עבור נערות מתבגרות. כל מה שאני יודעת זה שמתוך כל הקליפים שראיתי השנה, בזכות הקליפ הזה לא ויתרתי על המחשבה שבימינו קליפים הם דבר מיותר לחלוטין. ולכן מבחינתי ניתן להגיד שהוא שירת את מטרתו. ואני אודה, לדעתי לנה עושה עבודה די טובה בתור ג'קי קנדי.

שיר השנה – לנה דל ריי – Ride

טוב, בשלב הזה יש לי וידוי. אני קצת מרגישה כאילו שאין לי באמת "שיר השנה" אמיתי, גם בגלל שנהניתי מהרבה שירים השנה וגם מצד שני לא היה שיר אחד ויחיד שבאמת תפס אותי, לפחות לא כמו שבשנה שעברה קרה לי עם Video Games של לנה, למשל. אבל חשבתי וחשבתי על זה ויצא שננעלתי על Ride, ויש לזה סיבה מוצדקת. כן, היו הרבה שירים שאהבתי השנה, אבל Ride הוא השיר היחיד שיכלתי גם להתחבר אליו. פחות בגלל שהזדהיתי איתו אישית, אלא יותר כי התחלתי להאזין לו בתקופה מאוד ספציפית שפשוט התחברה לשיר הזה בדיוק ברגע הנכון. עד כמה שזה יישמע קיטשי, יש לי תחושה שהשיר זה, באיזהשהו מקום, גרם לי לחשוב אחרת. אם הוא לא שינה משהו בחיים שלי, לפחות הוא תמיד יזכיר לי את השנה הזו. ומה יכולה להיות הגדרה יותר טובה מזו ל"שיר השנה"?

ועוד…

אישיות השנה – רבל ווילסון (Rebel Wilson)

rebelטוב, יכול להיות שעם רבל קצת רימיתי. האמת היא שממש הייתי צריכה להכניס אותה איפהשהו בפסקה שלי על "פיץ' פרקט", אבל היא כל כך נהדרת בפני עצמה שהחלטתי פשוט לתת לה קטגוריה משלה. רבל ווילסון, שחקנית אוסטרלית יחסית חדשה בסצנה ההוליוודית, היא האישה שאותה אני רוצה לראות הכי הרבה על המסך שלי בשנה הקרובה. היא מהממת, וקורעת מצחוק, והידיעה שהרבה מהשורות שלה בסרטים היא מאלתרת פשוט הופכת אותה לאפילו עוד יותר אדירה. השנה ראיתי את רבל ב"מסיבת רווקות" הממוצע, ב"רווקה" המזעזע (ברצינות, תחסכו מעצמכם את הבושה הזו), ב"למה לצפות כשאתם מצפים" וב"פיץ' פרפקט" שכבר הזכרתי. פרט ל"רווקה" שכנראה הדחקתי מרוב שזה היה גרוע, אני יכולה להגיד בלב שלם שרבל הייתה הדבר שעשה את כל הסרטים האלה. אפילו אם התפקיד שלה כלל שתי שורות בלבד. מעבר לזה, היא מקסימה וממש משעשעת בראיונות והייתי יכולה לצפות בראיונות איתה לנצח. וואו, הלוואי שהיא הייתה חברה שלי. נותר לי רק לקוות שהוליווד תמשיך להיות נחמדה אליה ולתת לה הזדמנות להשתתף בכמה שיותר פרויקטים. אני ממש מחכה לראות מה יש לבחורה המוכשרת הזו להציע.

הרגע המרגש של השנה – פוגשים סלבס!

לסיום, החלטתי לחלוק עמכם חוויה אישית ומאוד מרגשת שאפילו קשורה לבלוג. ואני אפילו עדיין לא מאמינה שאני אומרת את זה, למרות שהיו לי יותר משלושה חודשים לעכל אבל הנה זה – פגשתי סלב בריטי ברחוב. באופן רנדומלי לחלוטין. והוא אפילו די מפורסם! אז הסיפור בקצרה הוא כזה. בספטמבר טסתי לי לתומי ללונדון ללא כל מחשבה על פגישת סבריטאים. אחרי הכל, לונדון היא מקום די גדול, וכפי שנכחתי בדיעבד לגלות, אפילו אנשים שחיים בה כל חייהם לעיתים לא זוכים להיתקל באף אחד מפורסם. ועם זאת, רצה הגורל ובאותו השבוע שאני הייתי בלונדון, זכיתי לפגוש שחקן בריטי שאני מאוד אוהבת מזה כמה שנים, ממש במקרה.

זה קרה באזור סוהו. אני וחברתי יצאנו מחנות ספרים, כאשר ראינו בפינת הרחוב את השחקן בן ווישאו (Ben Whishaw) עומד ומסתכל בספרים בתצוגה. לאחר מספר רגעים של פאניקה, החלטתי לגשת אליו כי…מתי לעזאזל תהיה לי הזדמנות כזו שוב? ניגשנו לבן, הצגנו את עצמנו. גם במציאות מסתבר שהוא מושלם ויפה כמו מלאך. הוא היה מאוד מאוד נחמד, שאל אותנו מאיפה אנחנו ואמר שהיה רוצה לבקר בישראל. אחרי השיחה הקצרה ביקשנו ממנו להצטלם והוא הסכים. ולהלן ההוכחה!

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

למה שתוהה "מי זה לעזאזל?" תוכלו להיתקל בו במספר פרויקטים מהתקופה האחרונה, כמו "סקייפול", שם הוא מגלם את קיו, "השעה" הבריטית שניתן להזמין כיום בהוט VOD או ב"ענן אטלס" שהשבוע יצא בבתי הקולנוע.

מבחינתי, הפגישה הזו באמת הייתה אחד הדברים המגניבים ביותר שקרו לי השנה.

ועכשיו להודעה קצרה אך משמעותית: החל מינואר 2013, הבלוג הזה יעבור שינוי. למרות שזה עלול להישמע קצת מוזר, החלטתי שמעתה אכתוב בו גם באנגלית. או רק באנגלית, תלוי איך זה יילך. השינוי מתבצע הן מסיבות ~רגשיות~ והן אסטרטגיות, ואני מקווה שמי שביקר בבלוג עד כה וחזור שוב, כי הולך להיות מעניין!

שתהיה לכולם שנה אזרחית טובה, מלאה בהמון תרבות זולה שתעשה לכם כיף. 3>

 

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “היי שלום, 2012: פוסט סיכום שנה

  1. וואו , הייטבת לתאר את Pitch Perfect בצורה פשוט מושלמת, זה הסרט הגרוע הכי טוב שיצא השנה. בעיקר בגלל קטעי האקפלה המדהימים שבו.

    • אני לא מבינה גדולה בא-קפלה אבל אכן מסכימה שהם נשמעו טוב 🙂 לא הופתעתי לגלות שלפחות שניים משחקני הסרט (אנה קנדריק וסקיילר אסטין) למעשה התחילו את קריירות המשחק שלהם בברודוויי.

  2. היי,
    רק עכשיו גיליתי את הבלוג הזה ואני חייב לציין שאני אוהב את מה שאני קורא עד כה 🙂

    העובדה שאת עוברת לכתוב אותו באנגלית is the icing on the cake.

    בהצלחה בהמשך!

  3. ביחס למד מן, ובניגוד אליך, אני יכול לומר בלב שלם וללא הסתייגויות שזו סדרה שאני ממש אוהב – ובכל זאת – אני מאוד מסכים עם האבחנה שלך בנוגע לאיכות הדמויות הנשיות ביחס לדמויות הגבריות בסדרה.

    זה לא שדמויות הגברים גרועות. לדון, רוג'ר ופיט יש entertainment value, כי בכל זאת כל מוטיב רדיפת השמלות והמין יוצר הזדהות ועניין. הבעיה איתם היא פשוט שהם נורא שטוחים וסטטיים, במיוחד על רקע העולם מסביבם שמשתנה כל כך מהר. אולי הדבר שהכי מפריע לי בדמות של דון, ומה שמבדיל אותו מדמות מגניבה/מבדרת לדמות מעניינת, זה העובדה שהבנאדם פשוט לא מבין שמותר לו לרצות יותר מהחיים. הוא כאילו לא מבין שהוא יכול לפרוץ מחוץ לתפקיד המעאפן של הדושבג המצליחן. הוא קרוב, הוא מרגיש שלא טוב לו ושדברים חסרים, אבל גם אחרי כל השינויים הלכאורה משמעותיים שהדמות שלו עברה – תחומי העניין שלו עדיין מתמצים בויסקי, כסף, כוח, תחתוני נשים ומלנכוליה. זה קצת מתסכל עבור הצופה שמחפש מידה רבה יותר של הזדהות עם הדמות, כי אפילו לי יש עוד איזה שניים בנוסף לאלה.

    אגב, מבין דמויות הגברים הראשיות, פיט הוא דווקא המעניין שבהן. זה קצת מפתיע, כי הוא מגה סליזבול, אבל עדיין הוא זה שמצליח לעורר הכי הרבה אמפתיה כי הוא הגבר היחיד שלא כל כך שייך לאולד בויז קלאב המדושן מעונג, והוא זה שמתמודד עם קצת חרא אמיתי – לוזריות, ריקנות, חרדה וכל זה.

    אשר לדמויות הנשים, די ברור שהעיצוב שלהן הוא שתי רמות למעלה. הן מעניינות ומתפתחות כמו שדמויות בסדרת דרמה טובה צריכות להיות. על פגי אני מניח שאין סיבה להכביר מילים, השינוי שהדמות שלה עברה לאורך העונות היה מדהים, הדרגתי ופשוט נתווה ביד אמן.

    אם פגי וג'ואן הן שתי דמויות הנשים החזקות בסדרה, אלה שרואות ומבינות את מערכת יחסי הכוח המגדריים, אז פגי היא זו שמנסה לשבור את המערכת בעוד שג'ואן מנסה לתמרן בתוכה. דוגמה שממש blew my mind בשעתו היא פרק 8 בעונה הרביעית – The Summer Man. שם הפרק מרמז לכך שדון יהיה מרכז העניינים בו, וחלק גדול ממנו מוקדש ל-voice over שלו בעודו מתנסה ביומרות של כתיבה ספרותית, אבל מוקד העניין האמיתי של הפרק הוא סקסיזם, מסביב לוויכוח של ג'ואן עם הקופירייטרים הגברים. בשלב מסוים אחד מהם מצייר קריקטורה מינית של ג'ואן ומפרסם אותה במשרד. ג'ואן מתעמתת איתם בראנט די מדהים שבו היא מטיחה בהם שהם הולכים למות בקרוב בווייטנאם, ושהנושא שלו באופן מעט מובלע הוא יחסי גברים-נשים (גברים מתים במלחמה כי הם אידיוטים חמומי מוח, והם אפילו לא יכולים להתנחם בכך שהם מתים למען הנשים שנשארו מאחור בבית כי הנשים גם ככה תמיד חשבו שהם חארות). לאחר מכן, פגי מפטרת את העובד שצייר את הקריקטורה, ואז בשיחה ביניהן במעלית מפיקה ג'ואן את המונולוג האפילו עוד-יותר-מדהים הבא:

    אחרי הקטע הזה עצרתי את הפרק, ולקחתי לעצמי דקה לחשוב על זה שאני צופה ביצירה שהיא ביקורת חברתית מצוינת, חדה ומהודקת. רק בשביל זה שווה מבחינתי להמשיך לצפות בסדרה.

    וחוצמזה, הַיי, יש לך בלוג מעולה.

    • תודה על התגובה מלאת המחשבה, נהניתי לקרוא 🙂
      וכן, אני מסכימה לגבי פיט. הוא הכי גרוע בעולם ועם זאת מאוד קל להזדהות איתו בזמן שאתה שונא אותו. ממש אפשר להרגיש שהוא על סף התמוטטות עצבים וזה בכלל לא פשוט לצפיה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s