היי שלום, 2012: פוסט סיכום שנה

בשעה טובה, הגיעה שנת 2012 לקיצה. השנה הייתה אולי העמוסה ביותר וקרוב לודאי שאחת המעצבנות ביותר שחוויתי אי פעם. אבל כמו שאומרים, המצב צריך להתדרדר לפני שהוא יכול להשתפר. ואני שמחה להגיד שכבר נראים ניצנים של שיפור. כחלק מהשאיפה שלי שאכן 2013 תהיה הרבה יותר חיובית ומספקת, החלטתי לכתוב את הפוסט הזה בנימה חיובית, ולכן קטגוריות סיכום השנה שלי יהיו כאלה בלבד ולא יכללו את כל אותם הדברים ששנאתי ושעצבנו אותי השנה כי אני יודעת שלחשוב עליהם ולכתוב אותם פשוט יכעיס אותי מחדש. ולזה אין לי כח בזמן האחרון.

אם כך, ללא התפלספויות נוספות, להלן הסרטים, תוכניות הטלויזיה והמוזיקה שעשו לי את השנה.

טלויזיה

סדרת השנה – בנות

girlsלמרות שהיו הרבה סדרות טובות שצפיתי בהן השנה, חלקן ישנות וחלקן חדשות, אחרי שהסתיימה העונה הראשונה של "בנות" לא היה לי שום ספק שזוהי סדרת השנה שלי. מחד, "בנות" זכתה להמון ביקורת חיובית מהמבקרים, שבהתאם לאימרה של לינה דנהאם בפיילוט, התחילו לתאר את דנהאם ואת הסדרה כ-The voice of our generation. נשימה של אוויר צח, יצירה שמציגה נאמנה את מאבקיהן של בנות בשנות ה-20 שלהן. מאידך, הסדרה נאלצה להתמודד עם הרבה מאוד ביקורת בעקבות חוסר ייצוג של הגיוון האתני שקיים בברוקלין. רבים מהצופים דחו את הסדרה בטענה שהיא אינה יכולה לייצג דור שלם אם כל הדמויות שם הן חבורה של בנות לבנות מהמעמד הבינוני ומעלה. למרות שלמדתי להבין את הביקורת הזו ולהסכים איתה, אני נאלצת להודות שהדבר לא מנע ממני להיות לגמרי מאוהבת בסדרה. אני נאלצת להודות שגם אני בחורה לבנה בשנות ה-20 שלי ושיש לי "בעיות" של "אנשים לבנים" של העולם המערבי. ולכן היה לי המון עם מה להזדהות כשצפיתי בסדרה. אוסיף ואומר שהיו רגעים שבהם אפילו למדתי לקחים מהסדרה והשלכתי אותם על החיים הפרטיים שלי. אבל לא ניכנס לזה. לסיכום – לדעתי, "בנות" אכן הציגה פן נשי ומרענן שעד לאותה עת לא זכינו לראות על מסך הטלויזיה ועל זה אני מודה ללינה דנהאם שלא משנה מה היא תגיד או תעשה, אהבתי אליה כנראה רק תלך ותגדל. ונכון שיש מה לתקן ולשפר, אבל בשביל זה יש עונה שניה, לא? 

כנסו כנסו.

חופש חנוכה: פוסט הטלויזיה הגדול

עברו חודשיים מאז הפעם האחרונה שכתבתי בבלוג. כמה שזה עצוב, אני חייבת להודות שזה לא היה מחוסר זמן, אם כי יצא לי לעשות שלל דברים רנדומליים ומעניינים בחודשיים האחרונים, אלא בעיקר מחוסר חשק. שזה מוזר, כי לאחרונה דווקא יצא לי להיתקל בהמון דברים שהייתי רוצה לכתוב עליהם, באופן תיאורטי. צפיתי בהמון סרטים מעולים בפסטיבל אייקון, הייתי בהופעת קאנטרי לא רעה בכלל, וראיתי המון, המון טלויזיה. עונות שלמות כמעט של טלויזיה. אני חייבת להודות שבאיזהשהו שלב אפילו חשבתי להיפרד מהבלוג ופשוט להמשיך לשים כל מיני דברים לא קשורים בעמוד הפייסבוק, מתי שמתחשק לי. אבל אז נזכרתי שקראתי לאחרונה שבנות שכותבות, אוכלות פחות.

אז זהו. החלטתי לכתוב את הפוסט הזה על טלויזיה. גם בגלל שבשבוע האחרון עלו ברשת עשרות דירוגים מסכמים של שנת 2012, וגם בגלל שבמקרה גם השבוע נגמרה העונה החמישית של ילדי האנרכיה. עוד על זה בהמשך. ובעיקר בגלל שאת הפוסט הזה הייתי אמורה לכתוב לפני יותר מחודש, אחרי שכל הסדרות שאני צופה בהן יחזרו בעונתן החדשה. אני עושה קצת השלמת פערים.

אז מה קרה על המסך הקטן שלי בחודשיים האחרונים?

סיפור אימה אמריקאי – העונה השניה

American Horror Storyברצוני להזכיר ברגע זה שהעונה הראשונה של הסדרה הייתה אחת התופעות הטלויזיוניות שהכי נהניתי מהן בשנים האחרונות. ציפיתי בקוצר רוח לתחילתה של העונה השניה, ולחזרתו לחיי של הקאסט הכל כך מוכשר שפשוט לגמרי מכפר על כל חטאיו של ראיין מרפי. ומסתבר שהוא חוטא המון העונה. השבוע שודר הפרק השמיני של העונה, שכלל בתוכו שלל התרחשויות כמו תקיפה באמצעות קישוט של חג מולד, בערך שני ניסיונות אונס ו…חייזרים. כל הדברים האלה, והפרק הזה היה למעשה אחד מהשפויים והרגועים ביותר ששודרו עד כה. העונה הזאת הייתה פשוט בלאגן אחד גדול, מלאה בעלילות הזויות לחלוטין ועמוסה במידע שלא ניתן לעקוב אחריו. ואפילו הייתה הופעת אורח מאנה פרנק. כן כן.

ועם זאת, כמובן שאני ממשיכה לצפות בסדרה באדיקות כל שבוע. מעבר לכך שזו הסדרה המושלמת לבעלי בעיית קשב שמשתעממים ממש מהר ולכך שסוף סוף התחילו להרוג את דמויות שאני לא סובלת, אני חייבת להזכיר שוב את הקאסט שפשוט מביא אותה שבוע אחר שבוע. ג'סיקה לאנג, לילי רייב, שרה פולסון…והרשימה רק ממשיכה. אנשים מושלמים שצריכים לקבל את כל הפרסים שלתעשייה יש להציע. רק בשבילם שווה לראות את השיטפסט הזה.

אגב, ג'סיקה לאנג? כבר קיבלנו אישור שהיא חוזרת לעונה השלישית.  מסיבה זו בלבד, לא משנה מה ראיין מרפי יעשה, אני נשארת!

נאצים ושירי קאנטרי.