פוסט כיפור: 12 הרגעים הטובים של דוקטור הו

לפני כשלושה שבועות החלה העונה החדשה של דוקטור הו (Doctor Who), סדרת הקאלט הבריטית שעם חידושה בשנת 2005 לקחה את העולם (שלי) בסערה. למי שלא מכיר, קלאסיקה זו מתחקה אחר עלילותיו של חייזר (ליתר דיוק Time Lord, האחרון מסוגו) בשם הדוקטור שמטייל בזמן ובמרחב בתוך קופסא כחולה, כשלצידו תמיד בת לוויה שעוזרת לו להילחם בכל האוייבים שהוא נתקל בהם בדרך. האמת, אני אישית אף פעם לא צפיתי בסדרה בשביל העלילה. מה שהכי נהניתי ממנו הוא מערכות היחסים בין הדוקטור עם כל אחת מבנות הלוויה שלו. רוז טיילר, הראשונה מביניהן, היא אחת מהדמויות הפיקטיביות האהובות עלי ביותר עד היום. מבחינתי זה סוג של הישג, בהתחשב בעובדה שלאורך הסדרה היו כמה רגעים מגוחכים שגרמו לי לתהות למה אני צופה בה עדיין. ועם זאת, המשכתי לצפות.

כלומר, עד היום.

האמת היא שאת שלושת הפרקים החדשים של העונה השביעית עדיין לא ראיתי, וכנראה שגם לא אראה עד לרגע עזיבתה של בת הלוויה הנוכחית. האמת היא שנמאס לי. נמאס לי מאיך שמאז שסטיבן מופאט נכנס לנעלי המפיק פתאום הכל נהיה יותר בוהק וזוהר ונוצץ. לא אכחיש שיש כמה פרקים די טובים בעונות חמש ושש אבל משהו נהיה שונה ובהחלט מותאם יותר לקהל האמריקאי. את הפוסט הזה החלטתי לעשות בשביל להזכיר לעצמי מה כל כך אהבתי עד כה, אז עשיתי לי רשימה של הפרקים האהובים עלי בסדרה. מי יודע, אולי במקום לוותר על הסדרה עכשיו (תרגום: לחכות שהעונה תיגמר ובלית ברירה לראות את כולה ביום אחד) אני אחליט לתת לה עוד צ'אנס.

אז הנה זה! רשימה של הפרקים הטובים ביותר בסדרה עד כה (לדעתי), ואפילו בלי ספויילרים! אינג'וי.

עונה ראשונה – Father's Day – 1×08

העונה הראשונה, כאמור, נתנה לי את רוז טיילר המהממת. לכן זה לא מפתיע אותי במיוחד שהפרק שבחרתי מעונה זו סובב סביבה. אני חייבת להודות שכשאני עוברת אחד אחד על הפרקים של העונה הזו, יש שם כמה מוצלחים במיוחד, אבל הפרק שבחרתי – Father's Day, הוא זה שתמיד יהיה חרוט בזכרוני. הפרק זה, רוז מבקשת מהדוקטור לראות את אביה שמת כאשר היא הייתה ילדה קטנה. השניים חוזרים בזמן ליום בו נפגע האב בתאונת דרכים, ולמרות אזהרותיו הרבות של הדוקטור שלא לעשות זאת, מצילה רוז את אביה. המעשה מוביל לשחרורן של מפלצות שמנסות לרפא את האיזון שנוצר במימד הזמן בעקבותיו. מה יכול להיות מרגש יותר מפגישה מחודשת בין אב ובתו לאחר שזו חשבה שלעולם לא תזכה לראותו? תצטרכו לצפות בפרק בשביל לגלות. מזהירה מראש שזה לא פרק קל בשביל אנשים עם Daddy issues או אנשים עם רגשות, באופן כללי. אין ספק שזהו אחד הפרקים המרגשים ביותר בעונה הראשונה ובסדרה בכלל.

שווה ציון: פרק נוסף שזכור לי היטב, הפעם בגלל דמות ה"רעה" בפרק הוא התשיעי בעונה – The Empty Child. לאמיתו של דבר זהו פרק כפול, אז אפשר להגיד פרקים 9 ו-10. לא פגשתי מעריצים רבים של דוקטור הו בחיי (מדינה לא נכונה) אבל אני כמעט בטוחה שאין מי שצופה בסדרה שיטען כי הילד הזה לא היה אחד הדברים הקריפיים ביותר שנצפו מעולם. לי יש רגישות מוגברת לילדים קטנים וקריפיים (הצלצול, עד היום, זה הסרט הכי מפחיד שראיתי אי פעם) ולכן כל פעם שאני רואה, נזכרת, חושבת על שני הפרקים האלה אני מצטמררת מחדש. כל מעריץ של הסדרה שתגידו לו "Are you my mommy?" יידע למה אני מתכוונת.

עונה שניה – Rise of the Cybermen/Age of Steel – 2×05-2×06

פרק כפול זה מציג בפני הצופים עוד אחד מהרשעים היותר לא נעימים בסדרה – הסייברמן. בעיקרון, סוג של טרמינייטור, רק בעל חזות הרבה פחות מאיימת מאלה בשליחות קטלנית, נראה ונשמע מצחיק יותר ובאופן כללי די מגוחך…..רק שהם ממש לא. להיפך, הם ממש מפחידים. אם כי ליוצרי דוקטור הו יש נטיה לקחת נושאים אנושיים ורלוונטיים לזמננו ולהטמיע אותם בתוך עלילות הזויות על חייזרים, במקרה הזה נושאים אלה צפים בקלות יתירה על פני השטח, לפחות בשבילי. לא מסובך למצוא בכל קו העלילה של הסייברמן ביטוי לנושאים בהם עוסקים סרטי שליחות קטלנית,  בטלסטאר גלקטיקה, ועוד עשרות סדרות וסרטים בשנים האחרונות. השאלה שבה עוסקות יצירות תרבות אלה נידונה נרחבות גם באקדמיה וגם בתרבות הפופולארית – או מיי גאד, למה אתם לא מבינים שעוד כמה שנים כבר נוכל  בטיפשותנו לבנות רובוטים שבסוף יהרגו אותנו וישתלטו לנו על הפלנטה??? ואמנם הצגת הנושא בשני הפרקים הללו הינה מאוד פשטנית (במיוחד בהשוואה לכל אותן יצירות שדנות ספציפית בנושא זה), אין ספק שגם נגיעה זו מספיקה בשביל לגרום לצופים לחשוב פעמיים על מה שצופן לנו העתיד.

שווה ציון: אני לא יכולה לעבור לעונה הבאה לפני שאני מזכירה את הסצנה הזו, שריסקה את לבי לרסיסים קטנטנים מדממים וגרמה לי לבכות כמו תינוקת במשך….10 דקות שלמות. וכולם יודעים שמספר דו-ספרתי של דקות של בכי הוא עניין רציני כשזה מגיע לסדרות טלויזיה. אני מדברת כמובן על סצנת הסיום בפרק המסכם של העונה – Doomsday, שאחריו אני המתבגרת כתבה פוסטים רגשניים ביומן שלה ואפילו הכינה מיקס שהיה כולו מוקדש לסצנת הסיום וכלל בתוכו שירים רגשניים של סופיין סטיבנס, דמיאן רייס וסנו פטרול. כן, הייתי יותר חננה בצעירותי משאני עכשיו. Sue me. עד היום אני חושבת שהסצנה הזו היא ארבע הדקות הפיקטיביות מטלטלות ביותר רגשית שחוויתי אי פעם.

עונה שלישית – Blink – 3×10

בחירתי בפרק זה מעידה בצורה מושלמת על רגשותיי כלפי העונה השלישית של הסדרה. זהו הפרק היחיד בעונה שאינו כולל את מרתה ג'ונס, בת הלוויה השניה של הדוקטור, שבגללה פשוט פרשתי באמצע העונה השלישית וחזרתי לסדרה רק לאחר צפיה בפרק מהעונה הרביעית, שיוזכר בהמשך. בתכל'ס, באותה תקופה מרתה ג'ונס הייתה די משעממת ועלובה, ובעיקר – היא לא הייתה רוז טיילר. בדיעבד היא לא הייתה גרועה בכלל, אבל אפשר להגיד שגעגועיי עיוורו אותי. בכל אופן – Blink הוא הפרק היחיד בעונה שלא סובב סביב הדוקטור ובת לווייתו. במקום זאת אנו מתוודעים לסאלי ספארו (שאת תפקידה מגלמת קארי מאליגן, שכיום אולי מוכרת לכם מהסרטים Drive ו-Shame),  בחורה צעירה המתבקשת על ידי הדוקטור לעזור לו, בזמן שזה תקוע איפהשהו בעבר. סאלי ספארו התמימה נאלצת להתמודד עם אחת המפלצות המפחידות (ולדעתי גם האהובות) בסדרה – The Weeping Angels – פסלי אבן של מלאכים שנראים תמימים לחלוטין, עד שאתה ממצמץ או מפנה אליהן את גבך. בלי קשר להיעדרותה של מרתה מהפרק, הוא עצמו פרק מעולה ומצמרר בדיוק במידה הנכונה. דבר נוסף שטוב בו הוא שכל אחד יכול לצפות בו וליהנות, בלי קשר לפרקים האחרים.

עונה רביעית – Turn Left – 4×11

כשאני מסתכלת אחורה, אני לא יכולה שלא להודות כי כנראה שהעונה הרביעית הייתה הטובה ביותר בסדרה עד כה. זאת ועוד, אם לא הייתי אוהבת את רוז כל כך, הייתי בוחרת בדונה נובל בתור בת הלוויה האהובה עלי. בינתיים דונה עדיין נאלצת ליהנות רק מהמקום השני ברשימת האהבה הדמיונית הזו שלי. בכל אופן, בעונה הזאת יש מלא פרקים טובים. את הפרק שבחרתי – Turn Left, בחרתי מסיבה מוצדקת מאוד – זה היה הפרק שגרם לי לחזור לצפות בסדרה אחרי האכזבה עם מרתה. עוד פרק מדכא, עם אלמנטים של דלתות מסתובבות, בו דונה מקבלת ההזדמנות לשנות בחירה שעשתה בחייה אשר מובילה לכך שלעולם לא תפגוש את הדוקטור ובכך גם תוביל למותו. הפרק מתאר עולם דיסטופי עם אלמנטים שעלולים ליצור חוסר נוחות מסויימת בקרב הצופים – עולם שבו בעיות של פליטים ומהגרים מטופלות בדרכים לא סימפטיות ששואבות את השראתן מהמשטר הנאצי. מטריד. ועם זאת, דווקא חוסר נוחות זה הוא שהוסיף משהו מיוחד לפרק. חוץ מזה, תנו לי משהו שמתואר כ"דיסטופי" ורוב הסיכויים שאני אקפוץ עליו בלי לחשוב פעמיים.

שווה ציון: נראה כי סצנות הסיום של עונות דוקטור הו הנן מוצלחות במיוחד, כי הנה שוב איני יכולה שלא להזכיר את סצנת הסיום של העונה הרביעית. אם כי פחות נוראית מסיומה של העונה השניה, עדיין אחת מהסצנות המרגשות בסדרה, לדעתי. בשבילי, חלקה הראשון של הסצנה הוא מה שעושה את העבודה. עובדה זו גורמת לי לעיתים לשכוח שיש לה המשך. אבל אז אני נזכרת שזה לא הסוף, ומזדעזעת שוב מהפרידה הנוראית אשר זכתה לה דמותה של דונה. וכשאני אומרת נוראית אני מתכוונת לנוראית בקטע טוב – מה שהופך את העניין להרבה יותר גרוע, כי מפרידה נוראית ומגוחכת הייתי לפחות יכולה להתעלם ולהכחיש שהיא קרתה מעולם. בערך כמו שאני עושה עם כל העונה השלישית של ורוניקה מארס.

עונה חמישית – The Beast Below – 5×02

אני חייבת להודות שלמרות סלידתי הקלה מכל מה שקרה מאז תחילתה של עונה חמש, עדיין יש בה כמה רגעים ממש טובים. זה כנראה יישמע קיטשי, אבל הפרק השני של העונה מרגש אותי במיוחד בגלל שהוא מתאר תופעה קרובה ללבי שלאחרונה אנחנו כבני אדם, וספציפית בישראל, מתמודדים איתה הרבה. אני מדברת על היחס שלנו אל יצורים שאינם בני אדם. במרכז הפרק עומדת הבחירה בין ידיעה לבין התעלמות ושיכחה. הוא מתאר כיצד אנחנו בוחרים לעצום עיניים לכאבם של יצורים אחרים, בזמן שאנחנו מנצלים אותם לטובתנו האישית. בסופו של דבר, הוא מראה שניתנת לנו ההזדמנות גם להכיר בתוצאות של מעשינו וגם להצליח לשרוד ואפילו לשגשג ללא ניצולם של החלשים מאיתנו. כמו רוב הפרקים שהזכרתי עד כה, פרק זה מתאר נאמנה סוגיות אמיתיות שאנו מתמודדים איתם בחיי היום-יום. ללא ספק פרק מרגש ומעורר מחשבה.

שווה ציון: כבר ציינתי שיש בעונה הזו כמה רגעים ממש טובים? אז כן. אחד מהם הוא ללא ספק הפרק Vincent and the Doctor, שבו זוכים הדוקטור ואיימי פונד לפגוש לא אחר מאשר את וינסנט ואן גוך. אני חייבת להודות שאני לא ממש זוכרת את העלילה של הפרק, מפלצת בלתי נראית, איש זאב, או משהו בסגנון. אבל קשה לשכוח את דמותו הכובשת של ואן גוך, וקשה לשכוח את הסצנה המרגשת שסוגרת את הפרק, שגרמה אפילו לכמה גברים חסונים להזיל דמעה.

ספיישל מוצלח במיוחד: בין כל אחת מהעונות של הסדרה, משודר בחג המולד פרק ספיישל. בדרך כלל לא אכפת לי מהפרקים האלה למרות שראיתי את כולם (חוץ מאת The Runaway Bride) ואני מסיימת את הצפיה עם הרגשה אמביוולנטית של "נו שויין". לכן מאוד הופתעתי לגלות שהספיישל ששודר בין עונות חמש ושש, A Christmas Carol, היה מרענן ואפילו אעז להגיד – בלתי נשכח. בלי שום סוגיות חברתיות הפעם, הפרק פשוט עוסק בחוסר היכולת שלנו לעזוב את מה שאנחנו לא רוצים לאבד. יותר מכל הוא bittersweet – סך הכל, משאיר הרגשה מחממת לב, בעיקר בזכות שירתה המדהימה של קת'רין ג'נקינס, ועם זאת עדיין מבאס ברמות כשחושבים על היום שאחרי. מסתבר שאף אחד לא אמר לכותבים שפרקי חג מולד אמורים להיות שמחים ואופטימיים ולא רק להתחזות לכאלה.

עונה שישית – The Girl Who Waited – 6×10

בשלב הזה של הסדרה התחלנו קצת להפוך לאופרת סבון מייגעת. ועם זאת, הצליחו הכותבים לספק עבורי עוד פרק מדכא במיוחד שהשאיר אותי מעורערת לזמן ממושך לאחר סיומו. הפרק הזה, The Girl Who Waited, הנו הקצנה של כל מהות יחסיהם של איימי והדוקטור – הוא מבטיח שיחזור, והיא מחכה. כשחושבים על זה, הוא די מסכם את מהות היחסים בין הדוקטור לכל אחד מבני לווייתו. בפרק זה, הגיבורים נתקלים באיימי נוספת, מבוגרת יותר, ונאלצים להתמודד עם ההשלכות הפרדוקסליות של הימצאות של שתי איימי-יות באותו מקום. אין לי הרבה מה להגיד מעבר, פרט לכך שזה אחת הפעמים היחידות שלא מצאתי את איימי מיותרת ואפילו להיפך, היא הצליחה לעורר בי מידה מסוימת של אכפתיות.

שווה ציון: אין דרך יותר טובה לסיים רשימה זו מאשר להזכיר את המלכה הבלתי מעורערת של הסדרה כולה, דמות שללא מילים מחזיקה את כל הסדרה על הרגליים. אני מדברת כמובן על ה-TARDIS, מכונת הזמן המפורסמת של הדוקטור, קטנה מבחוץ, גדולה מבפנים, שבעזרתה מתנייד הדוקטור בזמן ובמרחב. בפרק מוצלח במיוחד בעונה השישית שנקרא The Doctor's Wife ונכתב על ידי סופר המד"ב ניל גיימן, אני זוכים לפגוש את ההוויה של ה-TARDIS כאשר זו מועברת לגופה של אישה. הפרק, שחושף בפני הצופים מעט מההיסטוריה בין הדוקטור ל-TARDIS, מציג בפניהם מה שמתגלה כמערכת היחסים המשמעותית ביותר בסדרה כולה. בדיעבד, אני פתאום מבינה שזה חייב להיות הפרק האופטימי ביותר מבין כל אלה ששודרו מאז החידוש ב2005, כי למעשה הוא היחיד שמציג את הדבר האחד שהדוקטור לעולם לא יאבד.

ובזאת מסתכמת רשימת העל של פרקי דוקטור הו שאני אוהבת. האם זה עשה לי חשק להתחיל לראות את העונה השביעית? האמת שכן. האם החשק הזה יחזיק עד מתי שאשכרה יהיה לי זמן להשלים את הפרקים שפספסתי? לא בטוח. מה שכן, הפוסט הזה אכן גרם לי לשוב ולהיזכר מדוע יש לי ציטוט של 3 שורות שלמות מהסדרה מקועקע על גופי לנצח. ובלבי, כמובן שגם בלבי.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “פוסט כיפור: 12 הרגעים הטובים של דוקטור הו

  1. אני לא מאמינה שיש עוד אנשים שאוהבים את הסדרה הזאת חוץ ממני!
    כל הכבוד על הפוסט המושקע!
    אנחנו אוהבות את אותן הפרקים (the empty boy המועדף עלי 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s