ישנן בנות, ישנן בנות.

ב

לפני שבועיים עלתה ב-HBO סדרה חדשה שנקראת בנות (Girls). היא מופקת על ידי ג'אד אפאטו, שכפי שכולם כבר בטח יודעים אחראי על יצירות קולנועיות משובחות ושנונות ביותר כגון הדייט שתקע אותי ובתול בן 40. למקרה שמישהו תהה לגבי המשפט האחרון, כן, אני שונאת אותו כי הוא עושה סרטים גרועים ולא מצחיקים וכולם חושבים שהם גאוניים. מסתבר שהוא לא היה אחראי להאנגאובר כמו שחשבתי (תודה לעידו שהעיר לי על כך) אבל הוא עדיין לא מוצא חן בעיני. ייאמר לזכותו שהוא הפיק את והרי החדשות (Anchorman) שהיא באמת אחת הקומדיות המוצלחות ביותר של העשור האחרון לדעתי. בכל אופן, זה רק אומר שמבחינתי עדיף שהוא יישאר בהפקה, ולכן אני מוכנה לתת לו הזדמנות עם בנות.

ונחזור לנושא.

בנות כתובה ומופקת על ידי לנה דנהאם (Lena Dunham), שגדולה ממני רק בשנה וחודש וכבר יש לה סדרה ב-HBO. וכמובן היא גם מככבת בה. אז אני בכלל לא מקנאה בה או משהו כזה. הייתי רוצה להגיד שהיא מצליחה רק בגלל שיש לה אמא מפורסמת ואני מניחה שיש בזה קורטוב אמת, אבל בתכל'ס, לא הכל משיגים עם קשרים בימינו? בואו נהיה כנים. וחוץ מזה, ממש הרגע סיימתי לראות את הפרק השני של הסדרה ששודר ממש אתמול בארה"ב, ואני יכולה להגיד שקשרים יכולים להוביל אותך רק עד נקודה מסוימת ואז מגיע שלב ההוכחה העצמית. ונכחתי לגלות שהבחורה הזו לא רעה בכלל.

אז הסדרה מספרת על ארבע בנות בשנות העשרים לחייהן שגרות בניו-יורק. תחשבו סקס והעיר הגדולה ותורידו איזה שני עשורים מהגיל, מה שגם אומר הרבה פחות ניסיון בכל דבר שקשור לחיים האמיתיים וכל הצרות השונות והמגוונות שמגיעות עם זה, ותקבלו את הסדרה הזו. גם פה יש לנו את הנוירוטית, ילדת הפרא, התמימה, ובמרכז את הסופרת…הסופרת המדוברת שכותבת ממואר בגיל 24, בזמן שהוריה מממנים לה את כל החיים למרות שהיא בוגרת אוניברסיטה כבר מזה שנתיים.

אני אודה. שנאתי את הפיילוט. כלומר, לא שנאתי את הפיילוט אבל שנאתי את כל הדמויות, ואת הראשית בעיקר. עד כמה מפונקת ומרוכזת בעצמך אפשר להיות? כנראה שללא גבולות. התחבטתי בזה בימים לאחר הצפיה, כי איך אפשר לכתוב דמויות כל כך בלתי נסבלות ולצפות שאנשים ימשיכו לסבול את זה? לבסוף החלטתי לקבל את המסקנה שדנהאם עשתה את זה בכוונה כדי שבמהלך הסדרה האנה וחברותיה יוכלו להשתפר ואולי (אולי!) להתחבב על הצופים. כי יש המון לאן להשתפר. החל ממערכת היחסים המזעזעת עם ה"חבר" שבאמת מעורר בי חלחלה בכל רגע שהוא על המסך וכלה בחשיבות העצמית המבחילה שאף בן אדם בגודל סטנדרטי לא יכול להכיל בתוכו.

הגעתי גם להשלמה עם העובדה שלא משנה עד כמה אני אתכחש לזה ואשנא אותן, אני גם מזדהה איתן בהרבה מקומות. אני לא אתחיל לפרט את הדרכים, אבל אני בטוחה שהרבה בחורות היו מוצאות בדמויות האלה משהו שהן מתחברות אליו, או משהו שהן לא רוצות להודות בו אבל הוא שם. הסדרה מראה את הצד המכוער של להיות בחורה לבנה ויחסית מבוססת בעיר גדולה, את תחושת חוסר האונים אשר באופן מוזר מגיעה יד ביד עם תחושה מסוימת של אומניפוטינטיות שאנו מתחנכים אליה מעצם היותנו שייכים לתרבות המערבית בה הכל, כביכול, אפשרי.

עד כמה הסדרה תתפוס? קשה לי להגיד. אני קטנת אמונה לגבי מידת המשיכה שהגברים יימצאו בה, למשל. בעיות של בנות? פחחחחחחחחחחחחח. זה עצוב שגברים במקרים מאוד נדירים מוצאים את הרצון או היכולת להזדהות עם דמות נשית, בין אם זה בספרות, בטלויזיה או בקולנוע. עצוב אבל נכון. אני גם לא יודעת עד כמה האפרוריות של החיים האמיתיים, שזה סך הכל מה שדנהאם מנסה להציג בסדרה, תחזיק את תשומת הלב של הצופים שכן בעניין. איפה הזוהר של סקס והעיר והפמליה? הדרמה המופרכת של עקרות בית נואשות? האם אנחנו באמת רוצים לצפות במשהו שמזכיר לנו כל כך את מה שאנחנו מתמודדים איתו כל יום? בחורה קצת שמנמנה עם פנים ממוצעות, עבודה שלא יכולה להחזיק אותה ואיזה חבר דפוק שלא מחזיר טלפונים? היינו בסרט הזה, קוראים לו החיים האמיתיים.

האם היא תחזיק מעמד? רק הזמן יגיד.

לאחרונה לי אהרונסון, היוצר של שני גברים וחצי, יצא בהצהרה שלדעתו יש כבר כל כך הרבה נשים בטלויזיה שהיא למעשה רוויה בוואגינות (מילים שלו, לא שלי). כנראה שככה הוא מתמודד עם העובדה שהסדרה שלו היא אחת הגרועות שנוצרו אי פעם. אז יש לי רק דבר אחד להגיד לו והוא:

אם יש אישה צעירה שהצליחה להגיע עם הכתיבה שלה עד HBO, אני אתן לה צ'אנס.

ובנימה אופטימית זו, אשאיר אתכם עם הפרומו לסדרה:

יום עצמאות שמח!

מודעות פרסומת

4 תגובות הוסף תגובה

  1. yaddo הגיב:

    לג'אד אפטאו אין שום קשר ל"הנגאובר", שאכן ממש לא מצחיק. מנגד הוא אחראי כמפיק על יצירות נפלאות כ"סופרבאד", "לשכוח את שרה מרשל" והסדרה "סטודנט חופשי" (Undeclared), כך שאני איתו.

    באשר ל"בנות" – צפיתי בינתיים בשני הפרקים הראשונים וקשה לומר שנשאבתי. בכל זאת אתן לה צ'אנס ונראה מה יהיה הלאה.

    (הערה טכנית חשובה: נאלצתי לכתוב את התגובה הזו פעמיים כי אחרי שלחצתי על "להגיב" הוא העביר אותי לעמוד שבו הייתי אמור להכניס פרטים, וכשחזרתי אחורה נעלם מה שכתבתי, מה שבדרך כלל לא קורה בפיירפוקס, כך שזה כנראה ייחודי לאתר).

    1. נטשה הגיב:

      איזה קטע! הייתי בטוחה במיליון אחוז שקראתי בויקי שהוא אחראי לתועבה הזו. תודה על התיקון!
      את undeclared לא ראיתי, אבל את השניים האחרים לא כל כך אהבתי בדיעבד…במיוחד לא את שרה מרשל שהיה לדעתי סתמי ולא מצחיק. שמעתי ש-freaks and geeks גם ממש מוצלח.
      לגבי התגובות – אין לי מושג. יכול להיות שזה בגלל שהן מוגדרות ככה שאני צריכה לאשר כל אחת. אם כי אני די בטוחה שהיו פה גם תגובות שנשלחות באנונימיות…

      1. yaddo הגיב:

        "לשכוח את שרה מרשל" הוא אחד הסרטים האהובים עלי מהשנים האחרונות – אנושי ומצחיק וטוב לב. את "פריקים וגיקים" ממש לא אהבתי, הומור מבוכה שאני לא מבין מה כל כך גדול בו, כאילו רק מאלה היו מורכבות שנות ההתבגרות.

        1. נטשה הגיב:

          לא יודעת, כל מה שאני זוכרת הוא שהרגשתי מאוד לא משועשעת מכל מה שקריסטן בל עשתה שם, ולא יותר. ובכלל אני לא כל כך זוכרת איזה קומדיה אהבתי בשנים האחרונות חוץ מאנקורמן. וזה היה כל כך מזמן שזה עצוב.

          דווקא הומור מבוכה בא לי בטוב, אני אנסה את זה כשיהיה לי זמן. 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s