מייקל פסבנדר מכיר את כל הזונות בניו-יורק

….או ככה לפחות נראה בבושה (Shame), הסרט הכבר לא כל כך חדש שלו. ברצינות לא כל כך חדש, שבוע הבא כבר בטח לא יהיה אותו בשום מקום חוץ מאולי קולנוע לב.

אחרי ניסיון כושל לראות את הסרט לפני שבועיים, סוף סוף הגענו אתמול לסינמה סיטי בגלילות (שהיה די ריק יחסית ליום שישי בערב, כנראה שכולם כבר הספיקו לעבור לסינמה בראשון) וזכינו לראות את היצירה עטורת השבחים. באולם קולנוע די עלוב, היינו הצעירות ביותר בקהל של אנשים שגילם הממוצע היה כ-40, שכולם באו כנראה לחזות בבולבול של מייקל פסבנדר.

האמת שלגמרי תכננתי לכתוב על משחקי הרעב, שאותו כבר ראיתי לפני שבוע, אבל משהו בסרט הזה לא עזב אותי.

שמעתי שהרבה אנשים יצאו מהסרט הזה והיו מזועזעים. אמרו שהוא גרוע. אני חושבת שהוא היה דווקא די טוב. באופן כללי הוא אמור להציג משהו קשה – הסרט סובב סביב ברנדון (פסבנדר), בחור ניו-יורקי מושך וקרייריסט מצליח, שבמקרה מכור למין. עכשיו, אני לא יודעת לגבי אנשים אחרים, אבל אם לא הייתי קוראת לפני כן שהנקודה בסרט היא שיש לו הפרעה של ממש, רוב הסיכויים שבכלל לא הייתי שמה לב שיש לו הפרעה. כלומר, כמובן שמין זה משהו שמאוד מודגש בסרט, והוא אכן די מתייסר עם עצמו. אבל… איך זה בדיוק שונה ממה שאנחנו רואים כל יום? בחור שהמחשב שלו מלא בפורנו, לא מסוגל לקיים מערכת יחסים, ולעיתים הולך לאונן בשירותים של המשרד? ביג דיל.

אולי אני כבר כל כך לא רגישה לדברים כאלה, אבל אני לא יכולה להגיד שמצאתי בדפוס ההתנהגות שלו משהו שהוא לא יחסית סטנדרטי לתקופה שבה אנחנו חיים. פורנו מכתיב לנו איך אנחנו אמורים להתנהג ולהיראות, ואנשים מחליפים בני זוג כמו גרביים. ועבורי הנקודה הייתה דווקא שבגלל שלא הזדעזעתי מכל תכני הסרט, זה גרם לי לחשוב שבעולם האמיתי דווקא החברה היא זו שאמורה להרגיש את הבושה. בושה על זה שאני כבר לא מופתעת משום דבר. לא מהדברים שאנשים עושים בשביל להרוויח עוד קצת כסף, לעיתים על חשבונם של אחרים, לא מאיך שאנשים מתנהגים לאלה שהם אמורים לאהוב, ובהחלט לא ממה שאנשים עושים בחדר המיטות.

ואם כבר מדברים על מעשיות מחדר המיטות, על הרגש החזק ביותר שחוויתי במהלך הסרט היה אחראי דווקא הבחור שישב לידי. בסרט ישנה סצנה קצרה במועדון גייז, בו יש כמה רגעים של זוגות של גברים שמקיימים יחסי מין. הבחור מימיני ישב לאורך כל הסצנה הזו עם יד על העיניים וביקש מחברה שלו שתודיע לו מתי זה נגמר. אני לא יודעת למה, אבל זה עצבן אותי. אני מבינה שלכל אחד יש הזכות להגיב לתכנים שונים איך שיבחר אבל…..באמת? לראות שני גברים מתנשקים פגע ברגשות הגבריים הרכים שלך?? במיוחד לאור העובדה שמיד אחרי הייתה סצנה דומה שכללה דווקא שתי בנות, ובזה כמובן שלא הייתה לו שום בעיה לצפות. מה יקרה אם בעתיד יגיע בנו של הבחור ויכריז על כך שהוא הומוסקסואל? עצוב לי לחשוב שהתגובה שלו תהיה דומה לזו שהציג בבית הקולנוע.

אבל נניח לאנשים זרים ודעותיהם ההומופוביות והחשוכות.

המסקנה הסופית שלי היא שאם כי בדיעבד לא באמת מצאתי שום פואנטה בסרט, בשבילי הוא היה די שווה צפיה.  חוץ מזה, היו אנשים ערומים! רק אל תראו את הסרט עם ההורים שלכם או משהו.

אגב, עוד משהו שמאוד שמתי לב אליו ומאוד נהניתי ממנו במהלך הסרט היה הפסקול המשובח. אני אשאיר אתכם פה עם הקטע המהמם הזה שהולחן על ידי הארי אסקוט (Harry Escott):

פסח שמח!

לנה דל ריי / Blue Jeans

הקליפ הרשמי של לנה דל ריי ל-Blue Jeans אפילו לא מופיע ביוטוב עדיין. אבל במקרה נתקלתי בו הרגע והחלטתי לחלוק בפוסט קצרצר שבתקווה יסיים את תקופת היובש של הבלוג.

בקליפ שוב מככב אותו הבחור שהופיע גם ב-Born To Die וזה כנראה בגלל ששני הקליפים האלה הם חלק מטרילוגיה, כאשר נראה לי שהאחרון מביניהם יהיה השיר Carmen אם כי אני לא לגמרי בטוחה שזה רשמי. זו לא הבחירה המועדפת עלי, אבל בסדר.

כששמעתי לראשונה את השיר הזה, הוא מאוד הזכיר לי את Wicked Game של כריס אייזק. גם הקליפ עצמו ויזואלית מזכיר קצת את הקליפ המקורי. מעניין אם זה נעשה בכוונה.

עדכון קל: אז הקליפ המקורי שקישרתי אליו אתמול הוסר. אבל! עכשיו אפשר גם ביוטוב, ובאיכות יותר טובה. תבלו!