מבט מטריד על חברת המידע

ב

אתמול הלכתי לישון ב2 בלילה כי לא יכלתי להפסיק לראות טלויזיה. כשאני חושבת על זה, זה משפט די אירוני להגיד בהתחשב בנושא עליו אני כותבת היום.

מה שהדיר שינה מעיני, גם אחרי שסיימתי לצפות, הייתה סדרה חדשה בשם מראה שחורה (Black Mirror) ששודרה בבריטניה בחודש האחרון. מדובר בסדרת דרמה בת שלושה פרקים בלבד, אשר עוסקת בצורה שבה הטכנולוגיה משפיעה על החיים בעולם בכלל ובתרבות המערבית בפרט, וכיצד היא מתווכת את המציאות שלנו.

זאת הייתה חוויה. חוויה במובן הטוב כי מאוד מאוד נהניתי לצפות בשלושת הפרקים, אבל לא רק. היא הייתה מזעזעת ולעיתים קשה לצפיה גם בשל קווי העלילה המופרכים וגם משום שכשחושבים על זה, הם הרבה יותר קרובים למציאות ממה שהיינו רוצים להאמין.

אם כי לי זה לא הפריע מאוד, אני רוצה לציין שהביקורת על החברה שלנו בכל אחד מהפרקים ברורה לחלוטין, ברמה שחלק מהצופים בטח ירגישו זלזול מסוים באינטליגנציה שלהם. אחת הביקורות על הסדרה הייתה שהיא לא ממש השאירה מקום למחשבה, אבל כאמור, לדעתי הספיקה העובדה שלפחות היא הצליחה להזכיר לצופים באיזה מציאות אנחנו חיים ולעבר איזה עתיד אנחנו מתקדמים.

ובכן, לסדרה 3 פרקים באורך ממוצע של 50 דקות לפרק, כאשר בכל פרק עלילה שונה לגמרי ולא קשורה לקודמתה.

הפרק הראשון, המנון לאומי (National Anthem), עוקב אחר סיפור חטיפתה של נסיכה לבית משפחת המלוכה. ראש ממשלת בריטניה נאלץ להתמודד עם דרישה איומה על מנת להבטיח את שחרורה של בת המלוכה, בזמן שכל האומה צופה במתרחש באמצעות מגוון אמצעי התקשורת המודרניים. הפרק נותן מבט נוקב אל עבר התקשורת שמנסה בכל כוחה להשיג את הסקופ, וכן לעבר החברה כולה, כצופים שאינם יכולים להתנתק מהרצון לראות טרגדיה מתרחשת בשידור חי, לא משנה כמה זו קשה לצפיה.

הפרק השני נקרא 15 מיליון קרדיטים  (Fifteen Million Merits) וסובב סביב בחור צעיר שביחד עם בני גילו, שוכן במתקן עצום בו כל מה שהם עושים יום אחר יום זה להתאמן על אופני חדר כושר, כאשר בזמנם הפנוי הם צופים בתוכניות שונות שתכניהן נבחרים על ידי גוף בלתי ידוע. הן הרכיבה על האופניים והן הצפיה בתוכניות מעלה להם את הקרדיטים, בהם הצעירים יכולים להשתמש אחר כך על מנת לרכוש מוצרים שונים אשר אינם אפילו קיימים במציאות, אלא רק על המסכים בהם הם מתבוננים. ישנו גם קץ' – אם מסרבים לצפות בתכנית מסויימת, ישנו קנס ומאבדים קרדיטים. הדרך היחידה להתנתק מהמקום היא לאסוף מספיק קרדיטים בשביל לרכוש כרטיס כניסה לתוכנית ריאליטי סטייל X-Factor ולהפוך לכוכב. הרעיון נשמע קצת הזוי, אבל הרי שמדובר במטפורה די ברורה על חיי היומיום בחברה שלנו, על הרדיפה אחר העושר שמעוורת אותנו למה שקורה סביבנו ועל הרצון להשתחרר מכבליהם של החיים הבנאליים אליהם הורגלנו.

הפרק  השלישי והאחרון, ההיסטוריה המלאה של עצמך (The Entire History of You), מציגה לנו עולם שבו לאנשים ישנה האופציה להקליט את כל הזכרונות שלהם כמו וידאו, על ידי שתילת רכיב אלקטרוני מאחורי האוזן. בעלי הצ'יפ יכולים לעשות לעשות ריוויינד לחיים שלהם, לבחון דקויות, ולשחזר רגעים יפים ורגעים פחות יפים. כמו כן, זוהי גרסה מתקדמת של הרעיון בספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, המאפשרת מעקב אחרי אזרחים על ידי צפיה במאגרי הזיכרון שלהם (אם כי זהו פרט די שולי שלא ממש התעסקו בו). בקיצור, קריפי. הפרק עוסק בבחור שחווה משבר בנישואיו ומתחיל באובססיביות לחפור בזכרונותיו על מנת לנסות להגיע לאמת ולהשלמה. אם כי הנושא יכול להיתפס כלא קשור למציאות שלנו כלל, לא ניתן להתעלם מההקבלה של הטכנולוגיה הזו למה שכיום מתבצע ברשתות החברתיות. פייסבוק, שלאחרונה השיקה את הטיימליין החדש שלה, בדיוק מנסה לעבוד על אותו רעיון של שימור כל הזיכרונות שלנו במימד דיגיטלי. אז עולה השאלה, האם זה באמת רעיון כל כך טוב? הרי כולנו יודעים שאין טעם להתעסק ארוכות בעבר, ומצד שני….יש לי הרגשה שטכנולוגיה כזו הייתה נשמעת מאוד מפתה לרבים מאיתנו.

אני לא חושבת שהדגשתי זאת בצורה מספקת במהלך הפוסט, אבל הסדרה הזאת? הייתה מעולה מעולה מעולה. כן, היא הייתה מטרידה ברמות שלא נתקלתי בהן לאחרונה וכן, לא היה קשה במיוחד להבחין במסר שצ'ארלי ברוקר (Charlie Brooker), יוצר הסדרה, ניסה להעביר. ועם זאת, לדעתי באמת שווה לראות את שלושת הפרקים (אם כי לחלשי הלב והקיבה ביניכם אכן מומלץ להיזהר קצת). ולגבי איזה מהם הכי טוב? אני עדיין חושבת על זה ובאמת שאני לא מצליחה להגיע לתשובה.

אני בטוחה שישנם רבים שיגידו שהסדרה הזו היא הגזמה ממש פראית לגבי הכיוון בו החברה שלנו הולכת. אני בכל הכנות חושבת שמה שהיא מציגה היא מבט די מציאותי על העתיד, אם לא כבר על ההווה. ככל שאני חושבת על זה יותר, כך אני מוצאת יותר נקודות דימיון בין מה שאני רואה סביבי למה שיש על המסך. עצוב, מפחיד, אבל נכון.

ובנימה אופטימית זו, אתם מוזמנים להנות מפרומו קצר:

זה כנראה יהיה הפוסט האחרון לשנת 2011, אז שתהיה לכולם שנה אזרחית טובה ואתם יותר ממוזמנים לבקר שוב ב2012. 🙂

מודעות פרסומת

תגובה אחת הוסף תגובה

  1. אבי הגיב:

    המעקב המתגבר אחרי הפרט הוא אחד מהסממנים הבולטים של המאה ה-21 וזה בניגוד מוחלט לשיח ולסיסמאות שעוטפות אותנו שאנחנו חופשיים, משוחררים ובעלי יכולת לממש את האינדיבידואליות שלנו יותר מבעבר. סיסמאות שטוענות שהעשור הנוכחי הוא חגיגה לזכויות הפרט ולאינדיבידואליזם, בעוד שבפועל במציאות האמיתית ולא זו של התיאוריות הפוסט-מודרניות, הטכנולוגיה שהביאה עימה יתרונות רבים, גם מאפשרת מעקב אפקטיבי ומוצלח יותר אחרי הצרכנים, העובדים והאזרחים. כתבתי על זה משהו:
    http://yalkut.wordpress.com/2010/10/23/%D7%94%D7%90%D7%97-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C-%E2%80%93-%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A7%D7%91-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%92%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%98/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s