לנה דל ריי, לא רק פרפרים ופרחים.

פוסט זריז על לנה דל ריי. איזה מזל שזה לא בלוג חדשות.


חולקת פה את אחד הדמואים הישנים של דל ריי שנקרא Elvis. הוא מתחיל ממש טוב, אבל לקראת האמצע היא מתחילה להישמע קצת כמו חתול מיוחם. השיר עצמו ממש לא רע, ואני מקווה שאולי היא תקליט גרסא יותר שמיעה שלו מתישהו.

אולי זו רק אני שצורם לה באוזן?

אוף צ'יילדיש גמבינו, למה אתה קקה?

דונלד גלובר (Donald Glover) מוכשר בטירוף והוא יודע את זה. כבר בשנות העשרים המוקדמות שלו הוא כתב פרקים בשביל הדיילי שואו של ג'ון סטיוארט, ואחר כך עבר לרוק 30 ועשה שם פחות או יותר כל דבר שאפשר לעשות על סט של סדרה. וכמובן, איך אפשר לשכוח את טרוי בארנס, אחת הדמויות הטובות ביותר בקומיוניטי (Community)?

אז בנוסף לקריירה הטלויזיונית שלו הוא גם מוזיקאי מוצלח הידוע בשם צ'יילדיש גמבינו (Childish Gambino). הוא עושה מוזיקה סטייל דרייק/דה וויקנד/פרנק אושן והוא עושה אותה טוב. לפני כמה שבועות יצא האלבום החדש שלו, Camp, וכמעט כל העולם שמח. אבל היו גם כאלה שלא שמחו, והעבירו ביקורת חריפה על מה שעומד מאחורי המוזיקה של גלובר. המוזיקה עצמה, אגב, עדיין מעולה. הרשו לי לפרט.

דונלד גלובר ילד רע מאוד

עדכונים מהמסך הקטן

אני לא מרגישה בנוח עם לעשות פוסט נוסף אקסקלוסיבי על אמריקן הורור סטורי, למרות שאני ממש רוצה. אז החלטתי לחזור על הפוסט הראשון בבלוג שכתבתי אודות הסדרות החדשות של השנה, ולעדכן מה קרה איתן לכל מי שעדיין לא הספיק לראות, או לא בטוח שהוא כל כך בעניין.

אז ככה.

פעם קודמת החלטתי שלא אמשיך לצפות בערים כל הלילה (Up All Night) של וויל ארנט וכריסטינה אפלגייט. לא עמדתי בהחלטה הזו, ועוד היום אני מתכננת לראות ביחד עם החבר שלי את הפרק התשיעי, ששודר שלשום. אולי אתם תוהים למה אני מציינת את העובדה שאני הולכת לראות את הפרק עם חבר שלי והתשובה היא מאוד פשוטה. אם לא הייתי רואה אותה איתו, לא הייתי רואה אותה בכלל. רוב המשיכה עבורי בסדרה הזו היא שאנחנו יכולים לבלות חצי פרק בלצחוק על כמה שהם מזכירים לנו את עצמנו. זה בטח נשמע די נוראי ועצוב אבל זה פשוט נכון.

מה שלא עצוב זה שאת החצי השני של הפרק אנחנו מבלים בלהנות ממיה רודולף המופלאה, שממשיכה להוכיח כל שבוע מחדש שבלעדיה הסדרה הזו לא שווה כלום:

טלויזיה היא בית הספר של החיים

גיחה אל תוך עולם הפסיכופתולוגיה

לתעשיית הקולנוע יש נטיה להרוס ספרים ממש טובים. בסוף השנה זה הולך לקרות עם קרוב להפליא ורועש להחריד (Extremely Loud and Incredibly Close) של אהובי הנצחי, ג'ונתן ספרן פויר. הסרט שסובב סביב אסון התאומים, עם נגיעות קלות של מלחמת העולם השניה והפצצות דרסדן, צפוי לצאת בקריסמס. כן, שמחת חג לכל. בפעם הראשונה שראיתי את הטריילר לפני כמה חודשים, לא הצלחתי לסיים אותו מרוב הסלידה.

מה שבאמת עצוב זה שדווקא את הכל מואר (Everything Is Illuminated) הצליחו להפוך לסרט נפלא, למרות שנאלצו לוותר על כל כך הרבה פרטים ופיסות עצומות של עלילה. הפעם זה פשוט נראה כמו ערימה גדולה של חרא גנרי עם שאיפות לזכיה באוסקר. טום הנקס וסנדרה בולוק? באמת…?

אבל לא על זה באתי לדבר.

לפעמים דווקא כן נתקלים בעיבוד קולנועי סביר והנה אחד שאני מאוד מתרגשת לקראתו. חייבים לדבר על קווין (We Need to Talk About Kevin) מאת ליונל שרייבר היה ספר לא קל לקריאה אבל בדיעבד, יכול מאוד להיות שהוא היה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. הוא היה ההתחלה של ההתעניינות המתפתחת שלי בתחום ההפרעות האנטיסוציאליות, נושא נוראי ובו בזמן מרתק בצורה יוצאת מן הכלל.

מבטיחה שאני לא סובלת מהפרעה מסוג זה ברמה שמצריכה טיפול.

סופו של עידן.

רציתי לעשות איזה משחק מילים עם "הקצה" אבל כולם כבר עשו את זה. ניחא.

למקרה שפספסתם, שלשום פורסם שתוכנית הרדיו הקצה של קוואמי ונדב רביד, יורדת משידור בגלגל"צ אחרי 13 שנה. זה עצוב נורא, באמת. אני לא אגיד שברדיו אין מוזיקה טובה בכלל, כי אני חושבת שגם בפופ וגם בהיפ הופ יש טוב ואת זה אנחנו דווקא כן שומעים ברדיו. אבל ברוב המקרים, הטוב הזה נמדד ביחס לז'אנר אליו הוא משתייך. מוזיקה שניתן לשפוט כטובה מעבר לשיוך לז'אנר אין הרבה, והקצה היא בהחלט אחת התוכניות המעטות מאוד ברדיו שמספקות מוזיקה כזו. לפעמים גם יש איזה הברקה ב88FM אבל איכשהו זה תמיד יוצא לי במזל. נותר לנו רק להודות על כך שזכינו להאזין לתוכנית במשך כל השנים הללו, ולקוות שהיא תמצא בית חדש.

כאות תודה על 13 שנים איכותיות, חשבתי שזו הזדמנות טובה להציג אמן שהכרתי דרך התוכנית.

שבוע ראשון של לימודים מאחוריי. עייפה מידי בשביל לחשוב על טאגליין מתוחכם.