פינת הנוסטלגיה: מה קרה לקולדפליי?

ב

השבוע הודיע לי אחי חגיגית שדודה שלנו, שגרה 20 דקות מברלין, הזמינה אותנו להתארח אצלה מתישהו במהלך חודש דצמבר. זה לא היה מרגש אותי בדרך כלל, אבל הוא המשיך והוסיף שבמקרה ב21.12 תהיה הופעה של קולדפליי בברלין, וכמה אדיר זה יהיה אם שנינו נוכל ללכת ביחד.

אני רוצה ללכת להופעה של קולדפליי בערך מאז שאני בת 15. בהתרגשות של הרגע התחלתי לבדוק כמה עולים כרטיסי טיסה לגרמניה לאותו תאריך, וכמה עולים כרטיסי ההופעה הנחשקים. ואז פתאום הבנתי. למה אני מתעסקת עם זה בכלל? האם אני באמת הולכת לשלם מחיר מופרז בשביל ללכת להופעה של להקה שפעם אהבתי מאוד ובצדק, אבל עכשיו היא רק ממוצעת….במקרה הטוב?

אנא האזינו למוצג #1, הלא הוא Paradise, הסינגל השני מאלבומם החדש:

אני אודה שאתמול, כששמעתי את השיר הזה לראשונה בגלגל"צ, חשבתי לעצמי שהוא דווקא לא רע. לא רע. אבל סליחה, לא רע זה לא הסטנדרט שקולדפליי רוצים לשאוף אליו וזה בהחלט לא הקולדפליי ששינו את כל התפיסה המוזיקלית של אותה ילדה תמימה בת 15.

מוצג #2, דוגמית מהאלבום שגרם לי לרצות לגלות יותר ממה של-MTV היה להציע – In My Place, הסינגל הראשון מ-A Rush of Blood to the Head:

ביום שקניתי את האלבום הזה והתחלתי להקשיב לו, המחשבה הראשונה שלי הייתה, מה לעזאזל קניתי? כאמור, הייתי צורכת מושבעת של MTV ולא הייתה לי תפיסה של העולם מחוץ למיינסטרים. כשאני חושבת על זה עכשיו, יכול מאוד להיות שקולדפליי הייתה הלהקה שהיוותה נקודת מפנה מרכזית בהתגבשות הטעם המוזיקלי שלי. אל תבינו אותי לא נכון, אני עדיין שומעת המון, המון זבל. זבל כיפי שאני מאוד נהנית ממנו. אבל עכשיו אני גם יודעת מיהו סופייאן סטיבנס ואוהבת את טורי איימוס, ואני לא לוקחת את זה כמובן מאליו. קולדפליי היו להקה שהייתה עדיין מספיק חדשה ומקורית בשביל לא להפוך לבנאלית, ועם זאת מספיק מיינסטרים בשביל שאנשים בגילי יעזו לתת לה צ'אנס. אז זה הסיפור שלי עם האלבום השני והמשובח של קולדפליי.

מוצג #3, ההיכרות שלי ממשיכה כשאני חוזרת אחורה אל האלבום הראשון Parachutes, שיצא בשנת 2000. Trouble הוא עד היום אחד השירים האהובים עלי ביותר.

אני אסכם בלהגיד שחרשתי על שני האלבומים האלה כמו שכנראה לא אחרוש עוד על אף אלבום של קולדפליי.

X&Y, האלבום השלישי, היה…משעמם. גולת הכותרת שלו, Fix You המפורסם, לדעתי הנו אחד השירים הבכייניים ביותר שקולדפליי הוציאו אי פעם. הוא צפוי ומרדים, ואין בו שום מידה של השקעה. כל שאר השירים? הייתי מקשיבה להם. עכשיו כשיש אותם ברדיו אני פשוט מעבירה תחנה. האלבום הזה הוא ההתחלה של תקופה שבה קולדפליי התחילו לעשות "מוזיקה להמונים". קל לשמיעה, בלי טוויסטים, פשוט לא מעניין.

ב-2008 קולדפליי שחררו את Viva La Vida והיה ניתן לשמוע שאני לא הייתי היחידה עם תלונות כלפי יצירותיהם האחרונות. היה פה ניסיון יפה, אולי לא לחזור למה שהם היו פעם, אבל כן לעשות משהו שונה ומיוחד מעוד סתם אלבום של להיטים קלים להאזנה. בעוד שמתסבר שלא זכה להצלחה רבה כמו הסינגלים הקודמים של הלהקה, לדעתי Lost! הוא אחד השירים המוצלחים יותר שהם הוציאו:

באופן שמזכיר לי את האלבום הראשון של ההרכב הישראלי מטרופולין, גם Viva La Vida היה סוג של סיפור לכל אורכו. יופי של קומפוזיציה. הייתה תקווה לעתיד.

ועם זאת, קולדפליי חזרו לביניניות. כאמור, Paradise וכן הסינגל הראשון, Every Teardrop is a Waterfall, פשוט לא מספקים את הסחורה. האם נמאס להם לנסות? האם הם מצאו איזה נוסחת קסם שמזניקה אותם לראש המצעדים שוב ושוב, אבל מתגלה כמתכון ליצירה שטחית שנועדה למאזינים שעצלנים מידי מכדי להכיר משהו אחר?

עבור כל האופטימיים מביניכם, האלבום החדש של קולדפליי, Mylo Xyloto, עתיד לצאת ב24 לאוקטובר. בינתיים אשאיר אתכם עם יצירה נהדרת נוספת מהעבר, כדי שעוד שבועיים יהיה לכם למה להשוות:

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s