שני סרטים, שלוש נשים, ארבעה כוכבי לכת.

השנה יצאו שני סרטים עם אותו קונספט משונה – כוכב לכת חדש מתגלה מאחורי השמש ומאיים להשמיד את כולנו. או לא להשמיד את כולנו, אבל לפחות לשנות את כל החיים שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם כיום.

הראשון הוא מלנכוליה (Melancholia) המהולל של לארס פון טרייר, שזיכה את קירסטן דאנסט בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן השנה. סרט מורבידי ביותר שבוחן את חייהן של שתי אחיות (דאנסט ושרלוט גינסבורג) רגע לפני שכוכב לכת שהתגלה זמן קצר לפני כן חולף על פני כדור הארץ.

מי אמר חרדה קיומית ולא קיבל?

לנה דל ריי ואדל הולכות ראש בראש……האמנם??

לפני קצת יותר משבוע יצא לי להיתקל בכתבה שכתבה דפנה לוסטיג על לנה דל ריי עבור וואלה!תרבות. בין שאר עלבונות, טוענת לוסטיג כי המוזיקה של לנה דל ריי משעממת ושהיא מנסה להיות אדל. בדרך היא גם קוראת לאדל שמנה (לא במכוון, חס וחלילה) שכנראה לא יכולה להיות סקסית בעיני אף אחד. כי כולם אוהבים אותן יפות ורזות ועם שפתיים של מוצצת, פארדון מיי פרנץ'.

אני רוצה לציין שאין לי רגשות מיוחדים כלפי דפנה לוסטיג לא לכאן ולא כאן, אני לא מכירה אותה או את הכתיבה שלה, וזאת לא הנקודה של הפוסט הזה. רק צובט לי שבמקרה הזה היא מרגישה שהמראה החיצוני של אדל, שאותה נראה שהיא כה מעריכה, יכול להאפיל באיזהשהו אופן על הכישרון שלה. עצוב.

אבל בכל אופן, הרשו לי לציין משהו בנוגע לאדל. אני די אוהבת אותה. אני חושבת שהיא זמרת מאוד מוכשרת, וכותבת ממש לא רע, בייחוד יחסית לגילה הצעיר. אבל מעניינת? היא לא. לא הקשבתם לשלושת הסינגלים האחרונים שלה? הם כולם נשמעים בדיוק. אותו. הדבר.

להמשיך לקרוא

מרתה מרסי מיי מרלין

ביום שישי שעבר התמזל מזלי לגלות שבפסטיבל הקולנוע בחיפה מוקרנים דווקא סרטים די מוצלחים. סידרנו שני תגי אורח ויצאנו לעיר האורות, במיוחד בשביל לתפוס את ההקרנה השניה של מרתה מרסי מיי מרלין (Martha Marcy May Marlene), סרט שאני מחכה לראות כבר חודשים. ייאי!

מרתה מרסי מיי מרלין הוא לא סרט קל. הסרט מספר את סיפורה של נערה שבורחת מכת, וכיצד היא מתמודדת עם המציאות אליה היא חוזרת. הוא מתנהל באיטיות אבל בו בזמן יש בו אינטנסיביות שמשאירה את הצופה מרותק.

אליזבת אולסן (כן, אחותן הצעירה של מרי קייט ואשלי) נותנת הופעת בכורה מרשימה ומוכיחה שהיא לא פחות טובה מאחיותיה.

הייתה לי בעיה אחת עם הסרט הזה, והיא שהוא מאוד מאוד הזכיר ספר שקראתי ממש לאחרונה על צ'ארלס מנסון והכת שלו. אני חייבת להודות שאני עדיין לא מספיק בקיאה בכתות, יכול להיות שכל הסיפורים שלהן דומים – המבנה הפטריארכלי, התירוצים שחברי הכת נותנים לעצמם, האופי הכובש של המנהיג…ועם זאת, הסרט היה זהה כמעט אחד לאחד לסיפור של מנסון, וזה קצת הפריע לי. אם אתם מכירים את הסיפור, זה משהו שאין אפשרות לפספס כשצופים בסרט.

אחרי שחזרנו הביתה, החלטתי לבדוק אם מישהו אחר שם לב לדמיון. למרבה ההפתעה גיליתי שלמרות שבכל ביקורת משווים את מנהיג הכת בסרט למנסון, נראה שאף אחד לא שם לב שהם לא יכולים להיות כל כך דומים אלא אם כן זה במכוון! הם אפילו נראים כמעט אותו דבר:

בכל אופן, אני מציינת את העובדה הזו רק בתור משהו ששמתי לב אליו. פרט לזה שחוסר ההתייחסות לדמיון בין השניים היה קצת תמוה בעיני, זה לא גרם לי ליהנות מהסרט פחות ושמחתי שיצא לי סוף סוף לראות אותו. אהבתי את זה שהסרט מתאר נאמנה את מה שקורה בכתות האלה במציאות, מה שאומר שאם אתם מעוניינים אבל אין לכם חשק להתעסק בספרות, הסרט יכול להוות נקודת התחלה טובה להרחבת האופקים.

צפו בטריילר כאן:

לאלה מכם שרוצים להתעניין קצת יותר, ממליצה בחום לקרוא את הלטר סקלטר, הספר שציינתי בתחילת הפוסט.

הבא בתור – ג'פרי דהמר.

American Horror Story היא הטראש הכי טוב שאתם לא רואים…עדיין.

לפני כשבועיים הזכרתי בפוסט הראשון שלי את הסדרה החדשה של ראיין מרפי, American Horror Story. שני פרקים אחרי, אני יכולה להגיד שהיה למה לצפות.

מאז שהתחילה הסדרה, יצא לי להיתקל מספר פעמים בהשוואה שלה לטווין פיקס, שהיא ללא עוררין אחת היצירות הטלויזיוניות הטובות ביותר בכל הזמנים. אז בואו נתחיל מזה שהיא לא טווין פיקס, ולמרות שמרפי מנסה ממש, הוא לעולם לא יהיה דיוויד פאקינג לינץ'. סורי, ראיין. ועם זאת….אם יש לכם זמן פנוי ותיאבון בריא לקצת מתח ואימה, אני ממליצה בחום שתתנו לסדרה הזו הזדמנות.

כיאה לראיין מרפי, ל-AHS אין יותר מידי עומק. הפרקים עמוסים במידע ומעבר לסצנות דרמטיות בצורה מוקצנת במיוחד אין יותר מידי על מה לחשוב. זה השטיק של מרפי, לא? להעניק לצופים הכל על מגש של כסף (ראו ערך Glee). אפילו ה"רמזים הדקים" לעתיד העלילה הם לא משהו שקשה לפספס. האם זה טוב או רע? זו כבר שאלה אחרת. אני אישית החלטתי לקבל את זה, פשוט כי לפעמים אנחנו צריכים טראש על מסך הטלויזיה שלנו ואנחנו לא רוצים לפנות לריאליטי טיפשי בשביל לקבל אותו. לא שזה מונע ממני לצפות במשפחת קרדשיאן כל פעם שיש את זה בערוץ E! אבל ניחא.

אז ככה, הסדרה משודרת בערוץ FX שהוא בתשלום בארה"ב אז מותר להם לקלל ולצעוק בקולי קולות מילים כמו Pussy והם בהחלט מנצלים את זה. באופן כללי כולם שם די סוטים.

האפקטים מושקעים, נפלאים וכיפיים לצפיה. במיוחד אם אתם אוהבים דם, כי יש שם הרבה ממנו. לא יצא לי להתעמק כל כך בז'אנר האימה אף פעם, אבל אומרים שמרפי אוהב לעשות הומאז'ים לדברים, ולכן בשני הפרקים הראשונים יש אלמנטים שמאוד מזכירים סרטי אימה מפורסמים. כאמור, לי זה לא מזיז כי אני לא מכירה את הז'אנר. הצופים שיותר מבינים יכולים לבחור להתעצבן על זה שהוא מעתיק ועצלן ולא מקורי, או לחלופין לקבל את זה בתור מחווה ולהמשיך הלאה.

כשזה מגיע לקאסט, רק בשביל ג'סיקה לאנג שווה לתת לסדרה הזו צ'אנס. היא מושלמת בתפקיד השכנה המטורפת. באמת, אני לא יכולה להדגיש את זה מספיק, אם הייתי צריכה לבחור סיבה אחת לראות את זה, זו ג'סיקה לאנג. אין כמוה. עם זאת, הדמות של דילן מק'דרמוט מזעזעת ובלתי נסבלת. אני מקווה מאוד שמרפי התכוון שישנאו אותו כי אני לא רואה שום סיבה אחרת לזה שהוא כל כך גרוע. לגבי שאר הדמויות לא ארחיב פרט ללציין כי הן יותר ומנסבלות באופן כללי נראות די מבטיחות עד כה, אם כי אני לא יכולה להגיד שהצלחתי להתחבר לאחת או אחרת במיוחד בינתיים.

בינתיים מסתמן שאני אמשיך לצפות בסדרה עד שהיא תהפוך לממש גרועה, כמו שבדרך כלל קורה ליצירות של מרפי. היא כיפית, בעלת קצב מהיר ודואגת להשאיר את הצופים ערניים בכל רגע ורגע. אם אתם קצת פחדנים, כמוני, לא הייתי ממליצה לראות את הסדרה הזו בחושך כשאתם לבד בבית.

לילה טוב!

ילדי הפלא של האינדי השחור

אני לא מתיימרת להבין המון במוזיקה בכלל ובמוזיקה שחורה בפרט. עולם הז'אנרים המוזיקליים הופך מידי רגע וסבוך יותר ויותר והאמת היא שברגע שמנסים לעשות סדר בבלאגן, בסוף פשוט לא יוצאים מזה. שלושת האמנים הבאים, שלושה בחורים שאני מחבבת במיוחד לאחרונה, שואבים השראה מכל כך הרבה מקומות שאני אפילו לא אטרח לנסות לסווג אותם תחת ז'אנר מסויים. אם אני מוכרחה, כנראה שהמתאים ביותר יהיה אינדי היפ-הופ או היפ-הופ אלטרנטיבי, אם כי הסיווג הזה לא יהיה נאמן במיוחד מכיוון שהם הופכים פופולאריים יותר מיום ליום. תחליטו בעצמכם.

שלושה נסיכים בעולם הגדול

פינת הנוסטלגיה: מה קרה לקולדפליי?

השבוע הודיע לי אחי חגיגית שדודה שלנו, שגרה 20 דקות מברלין, הזמינה אותנו להתארח אצלה מתישהו במהלך חודש דצמבר. זה לא היה מרגש אותי בדרך כלל, אבל הוא המשיך והוסיף שבמקרה ב21.12 תהיה הופעה של קולדפליי בברלין, וכמה אדיר זה יהיה אם שנינו נוכל ללכת ביחד.

אני רוצה ללכת להופעה של קולדפליי בערך מאז שאני בת 15. בהתרגשות של הרגע התחלתי לבדוק כמה עולים כרטיסי טיסה לגרמניה לאותו תאריך, וכמה עולים כרטיסי ההופעה הנחשקים. ואז פתאום הבנתי. למה אני מתעסקת עם זה בכלל? האם אני באמת הולכת לשלם מחיר מופרז בשביל ללכת להופעה של להקה שפעם אהבתי מאוד ובצדק, אבל עכשיו היא רק ממוצעת….במקרה הטוב?

אנא האזינו למוצג #1, הלא הוא Paradise, הסינגל השני מאלבומם החדש:

אני אודה שאתמול, כששמעתי את השיר הזה לראשונה בגלגל"צ, חשבתי לעצמי שהוא דווקא לא רע. לא רע. אבל סליחה, לא רע זה לא הסטנדרט שקולדפליי רוצים לשאוף אליו וזה בהחלט לא הקולדפליי ששינו את כל התפיסה המוזיקלית של אותה ילדה תמימה בת 15.

אנא הרשו לי להזכיר לעולם כמה טובים קולדפליי היו פעם…

מבוכה להמונים

איסה ריי (Issa Rae) נמצאת על סף פריצת דרך ענקית.

כששואלים אותה מה הייתה ההשראה לסדרת האינטרנט המצליחה שלה, היא עונה תשובה פשוטה מאוד – היא לא הצליחה למצוא ייצוג של עצמה בקולנוע ובטלויזיה, אז היא החליטה לעשות את זה לבד. והתוצאה משובחת.

אתם רוצים לראות את זה.