ארבע בנות רעות
פורסם: 27 במאי 2012 שייך לקטגוריה: מוזיקה | Tags: azealia banks, iggy azalea, kreayshawn, nicki minaj, אזליה בנקס, איגי אזליה, ניקי מינאז', קריישון תגובה אחת «האמת היא שאני לא יודעת למה אני כותבת את הפוסט הזה. התחשק לי לכתוב על כמה בחורות ראפריות, כי god knows שאין הרבה כאלה שאני מכירה, לפחות. האם בין ליל קים ומיסי אליוט לבין ניקי מינאז' היו עוד?
הקטע המעניין בראפריות, בשבילי, הוא שרובן משתמשות במיניות שלהן (למרות שחלקן מכחישות זאת) אבל הן לא משתמשות במיניות שלהן כמו שזמרות פופ עושות את זה. לא. הן עושות את זה בצורה הרבה יותר מלוכלכת, עם הרבה ישבנים מקפצים והרבה מילים גסות. למרות שאני יודעת שלא אמורה להיות, לפעמים אני מרגישה כאילו שיש סתירה בין שני הדברים האלה – הראפ והתדמית הסקסית. כלומר, אנשים מאוד רגילים לראות ציצים ותחת בקליפים של כל ראפר באשר הוא…"אבל אישה?" שואלת הפמיניסטית שבי. זה לא קצת מוזר שלמרות שאת מוכשרת את צריכה להשתמש באמצעים אחרים בשביל ליצור סביבך התלהבות? אולי בכלל אין שום דרך אחרת לעשות את זה כשמדובר במוזיקה מהסוג הזה?
והאמת שבסוף אני תמיד מגיעה לאותה מסקנה. שיעשו את זה אם בא להן. אם הן יודעות מה הן עושות, שיירקדו בעירום מצידי. אדל לאחרונה אמרה בראיון שהיא לא רוצה להיות רזונת עם כל הציצי בחוץ. כל הכבוד לאדל, אבל אם מישהי כן רוצה להיות רזונת עם הציצי בחוץ, אני לא חושבת שזה בהכרח הופך אותה לבחורה טיפשה, שרמוטה, זולה, או כל אחת מהמילים הכה נחמדות שמופנות כלפי הנשים האלה.
ובנימה אופטימית זו, בחרתי ארבע בחורות שמהן אני מאוד נהנית לאחרונה.
איגי אזליה (Iggy Azalea):
בלונדינית אוסטרלית עם רגליים מפה עד להודעה חדשה.
הכרתי אותה במקרה ולמרות שהתגובות כלפיה היו לא נעימות במקרה הטוב החלטתי לבדוק ממה כולם עושים עניין. היה איזה קטע שהיא אמרה משהו גזעני באיזה שיר וכולם ממש התעצבנו עליה. שזה מפגר כי ראפרים אומרים דברים מבחילים ומזעזעים כל. הזמן. אז כנראה שהשנאה כלפיה מועצמת בגלל שהיא אישה…לבנה…ועוד בלונדינית! איך היא מעיזה להידחף לתוך תעשיית הגברים הגברית הזאת! היא מרבה להשתמש מילים כמו pussy, היא גם שרה…וגם מלקקת גלידה בחושניות! זה פשוט. לא. מסתדר. טוב, בואו נהיה רציניים שניה. אני מאוד אוהבת את המיקסטייפ שלה, Ignorant Art (שאותו אפשר להוריד באתר הרשמי שלה בחינם). אלבום הבכורה שלה, שבו היא משתפת פעולה עם הראפר T.I, אמור לצאת בחודשים הקרובים.
בינתיים אני מקשיבה המון למיקסטייפ, ובמיוחד לשיר אחד שפשוט הורג אותי כל פעם מחדש. גם הקליפ שלו די נסחף, אבל אני אוהבת שזה לא נראה או נשמע כאילו שהיא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. אחרי הכל, כמו שאמרתי, ואני מאמינה בזה – אני עלולה להפנות כלפיה מבט שופט בהתחלה אבל זה רק כי הבוטות הזו תופסת אותי בהפתעה. אחר כך אני מתרגלת ואומרת לעצמי – אם הבחורה רוצה להכניס את כל הארטיק הזה לפה בבת אחת…מי אני שאעצור אותה?
אני מניחה שהטוטא הזו הולכת להיאכל.
להגנתה של בטי דרייפר
פורסם: 12 במאי 2012 שייך לקטגוריה: טלויזיה | Tags: mad men, מד מן 2 תגובות «למה בטי דרייפר בעונש?
חזרתי לצפות במד מן לפני חודשיים בערך, ולפני כשבועיים סוף סוף סיימתי את כל הפרקים ששודרו עד כה. כל התקופה שצפיתי, הייתי לי הרגשה שבאיזהשהו שלב ארצה לכתוב על הנשים בסדרה, כי מאז ומעולם הן היו החלק בסדרה שממנו הכי נהניתי. גם בפעם הקודמת, שבה הגעתי רק לסוף העונה השניה לפני שהחלטתי לוותר, הן היו הדבר שהכי זכרתי. לפני כ-3 וחצי שנים, כשעוד היה לי בלוג במקום אחר, עשיתי פוסט יחיד על מד מן ובו כתבתי את הדברים הבאים:
Mad Men is not a show that makes me care very much about its characters. I could easily go on with my life not knowing what will happen next. I started watching it because everyone said it was so fucking pretty, which it is, but that is not the reason why I got through 2 wholes seasons on not really caring very much. What makes Mad Man, while still not very exciting, an AMAZING show nonetheless? For me, it's the female characters – Betty, Joan and Peggy. On Firefly, for instance, you watch it and as a female, you go – wow, I wish I could be a bit more like her – about any of the female characters. With Mad Men it's not wishing, it's what I am. I am Peggy, and Joan, and Betty. All of them, together. As ridiculous as this might sound, it's amazing how much of myself I see in each of those women: Peggy, who might as well have stumbled into finding a career but caught herself and brought herself up to staying on top. Betty, with her neurotic nature no one sees is there, who makes it look like everything is absolutely fine when on the inside she's like a volcano. And Joan, who appears strong and confident to the outside, clever and sexy, which really is a part of who she in on some level, but in the end it's mostly role-playing.
ישנן בנות, ישנן בנות.
פורסם: 23 באפריל 2012 שייך לקטגוריה: טלויזיה | Tags: girls, HBO, lena dunham, בנות, לנה דנהאם 4 תגובות «לפני שבועיים עלתה ב-HBO סדרה חדשה שנקראת בנות (Girls). היא מופקת על ידי ג'אד אפאטו, שכפי שכולם כבר בטח יודעים אחראי על יצירות קולנועיות משובחות ושנונות ביותר כגון הדייט שתקע אותי ובתול בן 40. למקרה שמישהו תהה לגבי המשפט האחרון, כן, אני שונאת אותו כי הוא עושה סרטים גרועים ולא מצחיקים וכולם חושבים שהם גאוניים. מסתבר שהוא לא היה אחראי להאנגאובר כמו שחשבתי (תודה לעידו שהעיר לי על כך) אבל הוא עדיין לא מוצא חן בעיני. ייאמר לזכותו שהוא הפיק את והרי החדשות (Anchorman) שהיא באמת אחת הקומדיות המוצלחות ביותר של העשור האחרון לדעתי. בכל אופן, זה רק אומר שמבחינתי עדיף שהוא יישאר בהפקה, ולכן אני מוכנה לתת לו הזדמנות עם בנות.
מייקל פסבנדר מכיר את כל הזונות בניו-יורק
פורסם: 31 במרץ 2012 שייך לקטגוריה: מוזיקה, קולנוע | Tags: michael fassbender, score, shame, בושה, מייקל פסבנדר, פסקול להשאיר תגובה «….או ככה לפחות נראה בבושה (Shame), הסרט הכבר לא כל כך חדש שלו. ברצינות לא כל כך חדש, שבוע הבא כבר בטח לא יהיה אותו בשום מקום חוץ מאולי קולנוע לב.
אחרי ניסיון כושל לראות את הסרט לפני שבועיים, סוף סוף הגענו אתמול לסינמה סיטי בגלילות (שהיה די ריק יחסית ליום שישי בערב, כנראה שכולם כבר הספיקו לעבור לסינמה בראשון) וזכינו לראות את היצירה עטורת השבחים. באולם קולנוע די עלוב, היינו הצעירות ביותר בקהל של אנשים שגילם הממוצע היה כ-40, שכולם באו כנראה לחזות בבולבול של מייקל פסבנדר.
האמת שלגמרי תכננתי לכתוב על משחקי הרעב, שאותו כבר ראיתי לפני שבוע, אבל משהו בסרט הזה לא עזב אותי.
שמעתי שהרבה אנשים יצאו מהסרט הזה והיו מזועזעים. אמרו שהוא גרוע. אני חושבת שהוא היה דווקא די טוב. באופן כללי הוא אמור להציג משהו קשה – הסרט סובב סביב ברנדון (פסבנדר), בחור ניו-יורקי מושך וקרייריסט מצליח, שבמקרה מכור למין. עכשיו, אני לא יודעת לגבי אנשים אחרים, אבל אם לא הייתי קוראת לפני כן שהנקודה בסרט היא שיש לו הפרעה של ממש, רוב הסיכויים שבכלל לא הייתי שמה לב שיש לו הפרעה. כלומר, כמובן שמין זה משהו שמאוד מודגש בסרט, והוא אכן די מתייסר עם עצמו. אבל… איך זה בדיוק שונה ממה שאנחנו רואים כל יום? בחור שהמחשב שלו מלא בפורנו, לא מסוגל לקיים מערכת יחסים, ולעיתים הולך לאונן בשירותים של המשרד? ביג דיל.
אולי אני כבר כל כך לא רגישה לדברים כאלה, אבל אני לא יכולה להגיד שמצאתי בדפוס ההתנהגות שלו משהו שהוא לא יחסית סטנדרטי לתקופה שבה אנחנו חיים. פורנו מכתיב לנו איך אנחנו אמורים להתנהג ולהיראות, ואנשים מחליפים בני זוג כמו גרביים. ועבורי הנקודה הייתה דווקא שבגלל שלא הזדעזעתי מכל תכני הסרט, זה גרם לי לחשוב שבעולם האמיתי דווקא החברה היא זו שאמורה להרגיש את הבושה. בושה על זה שאני כבר לא מופתעת משום דבר. לא מהדברים שאנשים עושים בשביל להרוויח עוד קצת כסף, לעיתים על חשבונם של אחרים, לא מאיך שאנשים מתנהגים לאלה שהם אמורים לאהוב, ובהחלט לא ממה שאנשים עושים בחדר המיטות.
ואם כבר מדברים על מעשיות מחדר המיטות, על הרגש החזק ביותר שחוויתי במהלך הסרט היה אחראי דווקא הבחור שישב לידי. בסרט ישנה סצנה קצרה במועדון גייז, בו יש כמה רגעים של זוגות של גברים שמקיימים יחסי מין. הבחור מימיני ישב לאורך כל הסצנה הזו עם יד על העיניים וביקש מחברה שלו שתודיע לו מתי זה נגמר. אני לא יודעת למה, אבל זה עצבן אותי. אני מבינה שלכל אחד יש הזכות להגיב לתכנים שונים איך שיבחר אבל…..באמת? לראות שני גברים מתנשקים פגע ברגשות הגבריים הרכים שלך?? במיוחד לאור העובדה שמיד אחרי הייתה סצנה דומה שכללה דווקא שתי בנות, ובזה כמובן שלא הייתה לו שום בעיה לצפות. מה יקרה אם בעתיד יגיע בנו של הבחור ויכריז על כך שהוא הומוסקסואל? עצוב לי לחשוב שהתגובה שלו תהיה דומה לזו שהציג בבית הקולנוע.
אבל נניח לאנשים זרים ודעותיהם ההומופוביות והחשוכות.
המסקנה הסופית שלי היא שאם כי בדיעבד לא באמת מצאתי שום פואנטה בסרט, בשבילי הוא היה די שווה צפיה. חוץ מזה, היו אנשים ערומים! רק אל תראו את הסרט עם ההורים שלכם או משהו.
אגב, עוד משהו שמאוד שמתי לב אליו ומאוד נהניתי ממנו במהלך הסרט היה הפסקול המשובח. אני אשאיר אתכם פה עם הקטע המהמם הזה שהולחן על ידי הארי אסקוט (Harry Escott):
פסח שמח!
לנה דל ריי / Blue Jeans
פורסם: 19 במרץ 2012 שייך לקטגוריה: אינטרנט, מוזיקה | Tags: lana del rey, לנה דל ריי להשאיר תגובה «הקליפ הרשמי של לנה דל ריי ל-Blue Jeans אפילו לא מופיע ביוטוב עדיין. אבל במקרה נתקלתי בו הרגע והחלטתי לחלוק בפוסט קצרצר שבתקווה יסיים את תקופת היובש של הבלוג.
בקליפ שוב מככב אותו הבחור שהופיע גם ב-Born To Die וזה כנראה בגלל ששני הקליפים האלה הם חלק מטרילוגיה, כאשר נראה לי שהאחרון מביניהם יהיה השיר Carmen אם כי אני לא לגמרי בטוחה שזה רשמי. זו לא הבחירה המועדפת עלי, אבל בסדר.
כששמעתי לראשונה את השיר הזה, הוא מאוד הזכיר לי את Wicked Game של כריס אייזק. גם הקליפ עצמו ויזואלית מזכיר קצת את הקליפ המקורי. מעניין אם זה נעשה בכוונה.
עדכון קל: אז הקליפ המקורי שקישרתי אליו אתמול הוסר. אבל! עכשיו אפשר גם ביוטוב, ובאיכות יותר טובה. תבלו!
ריהאנה הולכת צעד אחד רחוק מדי
פורסם: 22 בפברואר 2012 שייך לקטגוריה: אינטרנט, מוזיקה | Tags: chris brown, rihanna, כריס בראון, ריהאנה תגובה אחת «ריהאנה ידועה בתור הילדה הרעה של עולם הפופ. היא מתלבשת חשוף, נוגעת בעצמה בכל הזדמנות, שרה המון על מין ומעשנת סמים בפומבי. עד כה אני פשוט ראיתי אותה בתור בחורה שמחפשת כל הזמן תשומת לב ובעוד שהשטיק הזה מתיישן ממש מהר, זה לא הטריד אותי במיוחד כי אני די נהנית מהמוזיקה שלה.
Birthday Cake, אחד מהשירים באלבומה האחרון, בעצם התגלה כטיזר לשיר מלא שהיה צפוי לצאת בהמשך. הטיזר היה מוצלח (למרות שבדומה לשירים רבים באלבום הוא היה די סוטה) וחיכיתי שייצא הסינגל המלא. ובכן, הוא יצא. ועכשיו אני ממש מקווה שהיא תקבל על הראש בגללו.
מה הבעיה? הבעיה היא שהסינגל המהולל הוקלט ביחד עם חברה לשעבר, כריס בראון. אותו כריס בראון שלפני כ-3 שנים, הכה את ריהנה באכזריות ומאז ממשיך להתנהג כמו הזבל הגדול ביותר עלי האדמות. למי שפספס, ככה זה נראה (אזהרה: התמונות קשות).
לאחרונה ברחבי הרשת הסתובבו שמועות רבות על כך שריהאנה ובראון חוזרים להיות ביחד, מה שכמובן העלה הרבה תגובות זועמות מאנשים מודאגים (ובצדק) וגם הרבה תגובות מטרידות שבחרו לטעון שאין פה בכלל שום עניין רציני. אז מה אם הוא כמעט הרג אותה לפני 3 שנים? הרי היא סלחה לו! הרי נתנו לו להופיע בטקס הגראמי פעמיים והוא אפילו זכה השנה! הכל בסדר! אז זהו, שלא.
בנוסף, רבים בחרו להגן על ריהאנה והחלטותיה לחזור ליחסים תקינים עם בראון על ידי שימוש חוזר ונשנה במושג Cycle of abuse. למי שלא יודע, מדובר בתופעה שבה קורבן התעללות ממשיך לחזור שוב ושוב לבן זוגו האלים. ראשית ברצוני לציין שאין לי כל טענה שזהו מושג ממוצא וחסר משמעות. הרבה מאוד נשים סובלות מאלימות במערכות היחסים שלהן וממשיכות לחזור. זו בעיה אמיתית וחמורה שיש לקחת ברצינות. אבל במקרה של ריהאנה, התירוץ הזה פשוט לא עובד בשבילי.
שלוש השנים האחרונות הוכיחו שריהאנה היא לא איזה בחורה חלשה שאין לה שליטה על החיים. היא הוציאה נגד כריס בראון צו הרחקה, דיברה באומץ לב ובנחישות על החוויה הנוראית שלה, והבטיחה שאינה רוצה לשמש מודל חיקוי גרוע לכל הנערות הצעירות שמקבלות ממנה השראה, בכך שאי פעם תחזור ליצור המתועב הזה. היא יכולה לקיים את עצמה כלכלית, שום דבר לא קושר אותה אליו, ויש לה תמיכה עצומה מקהל מעריצים מאוד נרחב.
והנה, ללא תמיכת חברת התקליטים שלה, היא הולכת ומקליטה שיר עם כריס בראון. זאת ועוד, שמילות השיר עצמן הן ממש בעיטה לפנים לכל מי שאי פעם תמך בה ויצא נגד בראון, ולכל מי שאי פעם חווה התעללות. מהחלק של בראון בשיר: "Give it to her in the worst way"?? אתם אמיתיים?? להקשיב למילים של השיר הזה בידיעה שהוא מבוצע על ידי הזוג הזה פשוט מעביר בי חלחלה.
אה, ולמי מכם שבקטע של גזענות, יש שיטענו כי המשפט של ריהאנה "Sweeter than a rice cake" מוקדש לחברתו הנוכחית של כריס בראון (כן! עדיין יש לו אחת! לטענתה הם "במערכת יחסים פתוחה"). השימוש במושג rice cake בא לתאר את החברה הזו שלו כי היא אסייתית.
אתם יודעים מה, בשלב הזה באמת כבר לא אכפת לי כל כך מריהאנה עצמה. שתחזור אליו. אני מקווה מאוד שהוא לא יכה אותה שוב, אבל אני ממש לא אהיה מופתעת אם זה ייקרה. ההתנהלות של כריס בראון לאורך כל הסיפור הזה הייתה מחפירה, והוא מוכיח שוב ושוב שהוא חתיכת אידיוט וחלאת אדם. אין לו שום רגשות של חרטה לגבי מה שהוא עשה לה, וזה ברור לכולם. בגלל זה אני לא כותבת פה יותר עליו ועל כמה שהוא לא בסדר. כולם יודעים את זה, ובן אדם אינטיליגנטי מספיק יכול לראות שהוא לא השתנה. זה מריהאנה שציפיתי ליותר.
מה שהכי עצוב לדעתי בכל העניין, זה כל הבחורות הצעירות שמעריצות אותה. עכשיו הן יחשבו שזה לא כזה נורא אם בן הזוג שלך מחטיף לך מכות מידי פעם. הכל בשביל לעורר סערה תקשורתית, לא? וזה אחרי שלפני 3 שנים היא כל כך דאגה שהיא תשמש דוגמא רעה…..לכי לעזאזל ריהאנה.
אני מאחלת לריהאנה מקרב לב שהקריירה שלה תסבול מאוד כתוצאה מהניסיון האחרון הזה להיות ילדה רעה, ולכריס בראון שישפכו עליו חומצה ואז יזרקו אותו לתוך בור מלא בנמלים אוכלות אדם.
ולכולנו, שנפסיק כבר לשמוע על שני המטומטמים האלה.
אולי לנה דל ריי באמת נולדה למות!
פורסם: 31 בינואר 2012 שייך לקטגוריה: מוזיקה | Tags: born to die, lady gaga, lana del rey, ליידי גאגא, לנה דל ריי להשאיר תגובה «החל מהיום ניתן לרכוש את אלבום ה"בכורה" של לנה דל ריי. כמובן שאנשים שמסתובבים קצת באינטרנט ולא יכלו לחכות כבר הצליחו למצוא אותו בדרכים אחרות.
אז הנה אני פה, עם כמה האזנות טובות אחר כך ומה שיש לי להגיד עליו זה……meh.
נפרגן קצת למקומיים + המלצה לסופ"ש
פורסם: 18 בינואר 2012 שייך לקטגוריה: מוזיקה | Tags: lorena b, לורנה בי, עדי אולמנסקי להשאיר תגובה «לפני כמה חודשים נסעתי לתומי על גהה והעברתי את התחנה ברדיו ל88FM. כולנו מכירים את התופעה – מעבירים ל88FM ואז פתאום יש שיר שאהבתם כל חייכם ולא חשבתם שתשמעו ברדיו לעולם. אז לא, זה לא קרה לי הפעם. במקום זה היה שיר מוזר באנגלית שממש מצא חן בעיני. השיר היה של הרכב ישראלי צעיר בשם לורנה בי. מאז הלילה ההוא ששמעתי את השיר לראשונה, כל העולם ואחותו כבר הספיקו לכתוב עליו, אבל ניחא. הנה אני כותבת עליו שוב כי זה הבלוג שלי אז אנחנו נעשה מה שאני רוצה!
להתבגר זה למפסידנים
פורסם: 12 בינואר 2012 שייך לקטגוריה: טלויזיה, מוזיקה, ספרות, קולנוע | Tags: charlize theron, diablo cody, juno, young adult, ג'ונו, דיאבלו קודי, שרליז ת'רון, תקועה להשאיר תגובה «דיאבלו קודי. אני לא יודעת איך להתחיל דבר עליה. בהתחלה חשבתי שהיא הייתה חשפנית שכתבה תסריט ממש מוצלח ופתאום נהיתה תסריטאית זוכת פרסים. אבל בסוף הסתבר שהיא הייתה בחורה משכילה מהמעמד הבינוני, שהתחילה להשתעמם והחליטה שכדי להוסיף אקשן לחיים היא תהיה חשפנית כניסוי, ובסוף תכתוב על זה ספר. הזוי.
בכל אופן, אחרי הניסוי הקטן הזה שלה, דיאבלו קודי (Diablo Cody) החליטה שבא לה טעימה מהוליווד, ולבסוף יצא שהיא הייתה אחראית לאחד מלהיטי האינדי הגדולים של השנים האחרונות, ג'ונו (Juno). עכשיו כמובן כולם שונאים את הסרט בטענה שהוא פשוט "היפסטרי מידי". אבל זה לא מעניין אותי, כי ג'ונו נתן לי את מייקל סרה במכנסוני ספורט קצרצרים, את אליסון ג'אני שלא משנה מה היא עושה קורע אותי מצחוק, ופסקול אדיר שכולל את אחד הקאברים האהובים עלי:
מבט מטריד על חברת המידע
פורסם: 29 בדצמבר 2011 שייך לקטגוריה: אינטרנט, טלויזיה | Tags: black mirror, מראה שחורה תגובה אחת «אתמול הלכתי לישון ב2 בלילה כי לא יכלתי להפסיק לראות טלויזיה. כשאני חושבת על זה, זה משפט די אירוני להגיד בהתחשב בנושא עליו אני כותבת היום.
מה שהדיר שינה מעיני, גם אחרי שסיימתי לצפות, הייתה סדרה חדשה בשם מראה שחורה (Black Mirror) ששודרה בבריטניה בחודש האחרון. מדובר בסדרת דרמה בת שלושה פרקים בלבד, אשר עוסקת בצורה שבה הטכנולוגיה משפיעה על החיים בעולם בכלל ובתרבות המערבית בפרט, וכיצד היא מתווכת את המציאות שלנו.
זאת הייתה חוויה. חוויה במובן הטוב כי מאוד מאוד נהניתי לצפות בשלושת הפרקים, אבל לא רק. היא הייתה מזעזעת ולעיתים קשה לצפיה גם בשל קווי העלילה המופרכים וגם משום שכשחושבים על זה, הם הרבה יותר קרובים למציאות ממה שהיינו רוצים להאמין.
אם כי לי זה לא הפריע מאוד, אני רוצה לציין שהביקורת על החברה שלנו בכל אחד מהפרקים ברורה לחלוטין, ברמה שחלק מהצופים בטח ירגישו זלזול מסוים באינטליגנציה שלהם. אחת הביקורות על הסדרה הייתה שהיא לא ממש השאירה מקום למחשבה, אבל כאמור, לדעתי הספיקה העובדה שלפחות היא הצליחה להזכיר לצופים באיזה מציאות אנחנו חיים ולעבר איזה עתיד אנחנו מתקדמים.
ובכן, לסדרה 3 פרקים באורך ממוצע של 50 דקות לפרק, כאשר בכל פרק עלילה שונה לגמרי ולא קשורה לקודמתה.
